טראומה

30.10.22 אתמול היתה לי יום הולדתי 45, ולכבודה בחרתי לשתף פה אתכם, המכרים הדיגיטלים שלי כמה דברים שאין מצב שהייתי משתף עד לפני שנתיים. השנה עברתי את השנה הכי קשה בחיים שלי. ״קשה״ זאת מילה רכה במקרה הזה. יש בחיים שנים מאתגרות, שנים טובות, שנים קשות, אבל לחיות עם טראומה והצפה של פוסט טראומה זה אחד הדברים הכי קשים שיש.   כשראיתי לפני שנתיים את הדוקו על האיש המופלא גאבר מאטה שמדבר על טראומות, הוא סיפר שם שרק בגיל 40 וקצת הוא גילה שהוא פוסט טראומתי, וזה אחרי שלמד שנים דוקטורט במדעי הנפש. ומאז החיים שלו התהפכו והוא ריפא את עצמו (ממליץ מאוד לשמוע את גאבר מאטה).   בתכלס לא האמנתי שגם לי זה יקרה. 44 שנים שבהם עברתי המון עבודה פנימית שנעשתה ב- 20 שנים האחרונות, ניקו המון, אך כל מה שהיה צריך זה משהו שישבור בתוכי עוד שכבה שהיתה תקועה במערכת כל השנים האלו, בשביל לגרום לכאב עצום והצפה רגשית לצוף, ולמקומות שלא דמיינתי שאני אתמודד איתם בחיי.     ולמי שלא מכיר (כי מי שמכיר יודע), אז כשיש טראומה במערכת, זה אומר בפועל בחיי היום יום, התקפי חרדה קשים, שעות של קיפאון במהלך היום (במשך ימים ארוכים), הגוף כל הזמן בהיכון ובסטרס לקראת פגיעה ותקיפה נוספת מבחוץ, תחושת אבדון תמידית, חוסר אונים, חוסר אמון באנשים, חוויית קורבנות, אשמה עמוקה (שאין בה הגיון כלל), חוסר יכולת לתפקד, חולשה פיזית ונפשית, חוסר יכולת ליצור, ולא אמשיך להרחיב, כי אתם מבינים את העניין ולאן זה ממשיך משם.   ישנם 2 תובנות שהן הסיבה שאני כותב את המאמר הזה, ושאני מקווה שהן יעברו לאנשים שצריכים לשמוע את זה, ואם אדם אחד יקבל את המסר העמוק הזה, עשיתי את שלי.   תובנה 1: אי אפשר לעבור דרך טראומה/פוסט טראומה לבד. זה לא משנה כמה אתם מודעים לעצמכם, ולפעמים אובר מודעות, רק משהה אותה.   כל העבודה העצמית שעשיתי בחיי עזרה לי מאוד לעבור תקופות קשות אחרות, וגם עזרה לי להכין את עצמי למה שחוויתי בשנה וחצי האחרונות, אבל לא יכולתי בשום דרך לעזור לעצמי במצב כזה לבדי, ואם יש משהו שאני ממש טוב בו והתמחתי בו ב- 20 שנים האחרונות, ושאותו אני הכי אוהב ללמד אנשים, זה להשתמש בכלים עוצמתיים של עזרה עצמית. כמו העבודה של ביירון קייטי, הופונופונו, תהליך איפוס חיים, PSI, OEM ועוד המון כלים שפיתחתי. בנוסף גם יש לי הרבה ידע על תמיכה דרך עזרים סביבתיים, כמו סאן גיזיינג, מים מטוהרים, תוספים מיוחדים, תזונה ועוד הרבה… אבל לבד, בזמן טראומה פעילה, זה קשה כמו לנסות לדחוף משאית לבד.   אם יש משהו במאמר הזה שבא לי שתקחו אתכם, זה לדעת שאי אפשר לעבור את זה לבד. בודדים האנשים בעולם שהצליחו. אני חושב שבשביל לרפא את עצמנו, צריך אדם קרוב שיהיה לידנו – פיזית! לא וירטואלית, לא בצ׳ט, ובטח ובטח לא בתגובות בפייסבוק או בנסיון לקבל סימפתיה והכרה ממכרים דיגיטלים על ידי כתיבת פוסטים.   בשביל תמיכה אמיתית לריפוי בטראומה צריך אנשים אתכם בקשר קרוב מכל מיני רמות של החיים, מהרמה החברית הקרובה, עד הרמה האינטימית ועד למטפל/ת מקצועי שיתמוך.   בודדים האנשים בחיינו שאנחנו יכולים להיתמך על ידם ומוכנים להיות איתנו פיזית במצבים נפשיים קשים, למזלי הרב, נתמכתי, והרבה. היו שם החברים והחברות והמשפחה שתמכו. אך כשאמא שלי נפטרה לפני 10 חודשים ממחלת הסרטן, אחרי מאבק של 8 חודשים (שהיה גם ככה קשה בנוסף לטראומה שצפה), איבדתי את אחד האנשים הכי קרובים אליי, והכל נעשה אפילו עוד יותר קשה.   בשנה וחצי האחרונות, כל הזמן טופלתי, היו תקופות שהלכתי לכמה טיפולים בשבוע, גם כשלא יכולתי לאפשר לעצמי כלכלית. תמיד הייתי בטיפול בשיחה/עבודת על טראומה, שילבתי הומאופתיה, דיקור, גם עיסוי ועוד כמה ששכחתי כרגע.   כל אלו ביחד עם האנשים הקרובים שנכחו איתי פיזית, עזר לי מאוד לשחרר יותר ויותר את החרדות, תחושת הקורבנות, האשמה והכעס, לחזק את המקום שלא ראיתי בעצמי ונתתי בו לאחרים כוח, ולהתגבר על הטראומה ולהתחזק יותר ויותר (ועוד ממשיך להתחזק).   שחרור וריפוי אמיתיים מטראומה לא קורית כשאתם לבד, ויש לזה הסבר מאוד פשוט. טראומה נוגעת כמעט תמיד באיום של לקיחת הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו, שקשורים כמעט תמיד בצורך בחיבור עם אנשים ואמון בהם על מנת לשרוד בצורה בריאה.   ורק כאשר נמצאים פיזית עם אנשים שנמצאים שם בשבילנו, מקשיבים לנו, ואנחנו מרגישים את הגוף שלהם, נוכחים איתם, רק אז מתחיל לחזור הביטחון הפנימי שאבד בגלל הטראומה. גיליתי שאמפתיה אמיתית יכולה להינתן רק בפיזי, ואמפתיה זאת מתנה שמעניקה המון צרכים וגם את הצרכים האלו של חיבור ואמון. ולכן, אל תנסו לחפש אמפתיה וריפוי מרחוק, לא דרך שיחות בצ׳ט, או ברשתות החברתיות, אלא רק בפיזי, ואלו שהם חברים טובים, קרובים אליכם באמת, יהיו שם בשבילכם. והכי חשוב לבקש עזרה, לא להשאיר את זה לבדכם.   תובנה 2: לטפל בטראומה שלי דרך טיפול מקצועי אישי, עזר לי לחזור להיות בעצמי האמיתי שלי יותר מעשר שנים של לימודים וסדנאות, או תרגול של מודעות עצמית שכולל גם מערכות איבחון מתקדמות (כמו העיצוב האנושי), שיש להן מקום מכובד,אבל וואו, אילו דברים אפשר לשחרר בתוך מסגרת של תמיכה טיפולית מקצועית בעזרת אדם מבחוץ, דברים שלא דמיינתי שהייתי יכול לבדי, ושהיה לוקח לי לדעתי לפחות עוד 10 שנים לשחרר אותם מהמערכת שלי בעצמי, עם כל הידע והעבודה הפנימית שאני מכיר. (למאמר עם הרחבה על העיצוב האנושי והתמודדות עם טראומה לחצו כאן).   כמה ענווה עצמית קיבלתי בהתנסות הזאת, מלחשוב שאני יכול לגמרי לעבור תהליך אינדבידואלי ולרפא את עצמי רק דרך מודעות, ללהבין שיש דברים עמוקים שאי אפשר לבד וצריך תמיכה ממש עמוקה ומקצועית.   לחיות בחרדה של קיפאון תמידי כתוצאה מטראומה שחוויתי, זה לא דבר שאפשר לרפא לבד דרך עבודת מודעות עצמית, כי לא משנה כמה מודעות עצמית אפשר לטפח וללמוד להטמיע בגוף שלנו כחוויה עם השנים, טיפוח המודעות עדיין יעשה בתוך המסגרת והחומה הבלתי נראית שהטראומה שלנו יצרה, והיא לפעמים עמוקה מאוד ומורכבת שאין מצב לעקוף אותה על ידי מודעות שספר או ידע מביאים לחיינו (חכם ככל שיהיו), ולא משנה כמה זמן נתרגל את המודעות הזאת, החומה של הטראומה החבויה הרבה יותר חזקה. כל האנשים טראומתים   עם הזמן שחלף, הבנתי שכמעט כל אדם שאני פוגש בשלב כלשהו מגלה שהוא פוסט טראומתי, בין אם כי נוצרה לו טראומה בהווה שפתחה לו טראומה מהעבר, או בין אם הוא נזכר פתאום במשהו מהעבר.   זה דבר שקשה לתפוס. לא פלא שהעולם שלנו כזה מורכב ורואים אנשים פצועים נפשית ומנטלית בכל מקום, ולא פלא שיש