תובנות

  באמת יש אינטליגנציה אנושית בעולם הזה? תראו איך העולם שלנו נראה.   ואכן לאחוז מסויים ולא גדול של האנשים בעולם יש אינטליגנציה נמוכה מאוד. אלו אנשים שהולכים בדרך השלילית, שלא פיתחו מספיק את האינטליגנציה האנושית שלהם, ועושים או עלולים לעשות מעשים שפוגעים קשה באנשים אחרים ובעולם.   אך כשמסתכלים מספיק קרוב רואים שרוב העולם בנוי מבני אדם עם אינטליגנציה אנושית מספיק גבוהה בשביל להיות טובים לעצמם ולאחרים ברוב הזמן.    אבל כשמדברים על אינטליגנציה אנושית, מבינים שזה לא קשור בכלל לאייקיו או אפילו לא לאינטליגנציה רגשית שהיא היכולת להבין רגשות ולהתחבר אליהם בפנים ובחוץ. אינטליגנציה אנושית, היא משהו הרבה יותר רחב מכל זה. אינטליגנציה אנושית היא למעשה היכולת להתחבר, לא משנה באיזו דרך זה קורה, דרך הלב, הראש, עם מילים, בלי מילים, תנועה, מגע, שתיקה. חיבור הוא חיבור, והוא השורש של כל ריפוי.    כאשר אנחנו עושים פעולה או אי פעולה שמניבה תחושה של חיבור, אז אנחנו חשים את זה בגוף.   לתחושה של חיבור יש שמות רבים ואזורים שונים בגוף. כל אחד מרגיש אותו באזור אחר, לאחד זה יותר בלב ולשני זה יותר בבטן ולאחר זה במקלעת השמש או בגרון, ויש כאלו שפשוט חשים תחושת ביטחון כשהם מחוברים.     כאשר החיבור מתקיים אנרגיה עוברת בתוכנו וביננו לבין האחר, החשמל זורם בגוף יותר טוב, החלקים בתוכנו מתפקדים יותר בחיוניות.    אינטליגנציה אנושית היא הכוח ליצור חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין אחרים. אי אפשר או זה או זה.  המהות של חיבור הוא להרגיש את עצמנו ואת האחר בו זמנית. אמפתיה היא תוצר של חיבור, של אינטליגנציה אנושית.    ככל שיכולת החיבור שלנו לעצמנו ולאחרים בו זמנית גבוהה יותר, כך האינטליגנציה האנושית שלנו גבוהה יותר וכך יש לנו יותר יכולת חיבור.    תנועה של חיבור יכולה להיות גם לומר "לא" ולשים גבול ברור, כי אז אנחנו מתחברים לעצמנו. אך היא יכולה להיות "כן" גדול ברגע אחר ולעשות משהו עם אדם אחר.    אנשים עם אינטליגנציה אנושית נמוכה יכולים להתחבר לאחרים רק ברבדים מצומצמים ומכיוון שכל אדם במהותו רוצה להתחבר, כדי לייצר חיבור הם צריכים לשלוט בתנועה של אחרים או לעשות דברים למולם שעלולים להיות לא רגישים או פוגעניים, אפילו שכל מה שרצו הוא להתחבר איכשהו.    חשוב להבין שלעולם לא נוכל לייצר אינטליגנציה מלאכותית שיכולה לעשות פעולת חיבור כמו אינטליגנציה אנושית. והסיבה הפשוטה היא שחיבור מתקיים רק דרך גוף ביולוגי, ומכיוון שאין לאינטליגנציה מלאכותית גוף ביולוגי ולעולם לא יהיה לה, זה לא הולך לקרות. הגוף הביולוגי הוא מכונה שמחוברת לכדור הארץ והיא חלק אינטגרלי מכדור הארץ. הגוף שלנו עשוי מחומרים מכדור הארץ. וכמו שגוף של אדם לא יכול לחיות בחלל באופן טבעי לאורך זמן, כך לא יכולה להיות אינטליגנציה מלאכותית בגוף ביולוגי לאורך זמן.    אני חושב שהמדע ינסה, ויגיע לתוצאות טובות, אבל האגו של המדע יקרוס לתוך עצמו כשיגלה לבסוף אחרי עשרות שנים של נסיונות שהדרך הטובה ביותר לייצר אינטליגנציה ביולוגית אנושית היא משהו שכבר קיים – לעשות ילדים! אבל הוא יבין את מה שהרבה אנשים מבינים כבר היום, שחינוך אמיתי דרך דוגמא אישית וחיבור הוא הדבר הכי חשוב שיש.    – אינטליגנציה זו לא חוכמה   לאינטליגנציה אנושית אין גבולות, מכיוון שלחיבור אין גבול. חיבור נעשה דרך הרובד הביולוגי שלנו, זה הכוח שטמון בגוף הביולוגי שלנו, דרך החושים שלנו, דרך השדה האלקרומגנטי של הגוף, ודרך אנרגיות שקיימות בגוף ומתחברות לשאר האנשים ולסביבה, שהמדע עוד רחוק מאוד בשביל להתבונן עליהם.    חיבור הוא הכל, הוא אינו רק חוכמה של המוח, של ידע. חיבור חי ברגע הזה, לא ברגע אחר, והוא זורם ברגע זה בינכם לבין עצמכם ובינכם לבין הסביבה שלכם ובינכם לבין אנשים.    כאשר מתחילים להסתכל על הנושא הזה מהזווית הזאת, מבינים שככל שאנשים מפותחים יותר באינטליגנציה האנושית שלהם, הם יודעים יותר להתחבר לאחרים, ולא בהכרח שהם יהיו אנשים חברותיים וסוציאלים.    חיבור אינו רק בתקשורת המילולית, חיבור הוא תגובה שיכולה להיות בכל צורה אפשרית ואי אפשר לשים אותה בתבנית, למרות שמנסים. אל התחושה הסופית ברגע היא של חיבור.    גם כשלמדתי תקשורת מקרבת במשך מספר שנים, לא באמת הצלחתי ליצור את החיבור שרציתי מתוך תרגול, במשך שנים.    עד שגיליתי שלא פיתחתי מספיק את יכולת החיבור שלי ברגע הזה. הבנתי שהניסיון שלי להעניק הקשבה ואמפתיה לאחר ולדבר רגשות וצרכים, הם תרגול חיצוני למשהו שאין לו מילים. כי לאינטליגנציה אנושית, לחיבור, לא תמיד צריך מילים, אך מילים הן חלק ממנה.   התקשורת המקרבת גילתה לי עולם מופלא שרק הבהיר לי כמה חסר לי חיבור אמיתי בתוכי. כי הרגשתי את הפער בין תרגול של הקשבה ואמפתיה לבין חיבור אמיתי שאותו אפשר לייצר רק תרגול עמוק יותר של הקשבה לגוף.   כדי לפתח אינטליגנציה אנושית נדרשת הקשבה לגוף, לחוכמה של הגוף, שהיא מורכבת כל כך, שהמוח שלנו לא יכול להכיל אותה במודע. אך המוח הוא חלק ממנה. מכיוון שהוא חלק מהגוף.    ישנם המון דרכים ושיטות שמאמנות חיבור, כל אחת מלמדת חיבור בצורה שלה, בין אם זה דרך מגע, תנועה, טנטרה, תקשורת ועוד… כל אדם הולך ללמוד את הכלי שהוא הכי צריך בו חיזוק כדי להרחיב את יכולת החיבור שלו, כי בסופו של דבר כל מה שכל בני האדם מבקשים הוא חיבור.    במאמר הבא אדבר על הדרך שגיליתי עם עצמי כדי לתרגל חיבור ביום יום ואיך זה מרגיש ונראה בפועל. עקבו אחרי אם תרצו לקרוא עוד.    תודה שקראתם ליאב

אחת השאלות הטובות שמעירות אותי מכאב לתוך בהירות היא: ״באיזו מציאות זה קורה?״ או בגרסה הקצרה יותר: ״באיזו מציאות?״ זאת שאלה פשוט מעולה, שלמדתי מביירון קייטי ושבה השתמשתי יותר ויותר ככל שפיתחתי את שיטת PSI-העצמי הפונטציאלי (לשעבר: תרפיית יקומים מקבילים). אז איך עובדים עם השאלה הזאת? לפני כן אסביר כמה הערות: 1. כדי לעשות אותה צריך לזהות מחשבות מציקות שמתווכחות עם המציאות, אחרת זה לא עובד רק על רגשות, אלא צריך להיות ברור עם המחשבה. 2. בתור התחלה עדיף לעבוד עם מחשבות שקשורות לאחר ולא לעצמנו, כמו ״היא צריכה…״ ולא ״אני רוצה״. 3. אי אפשר לעשות אותה בזמן של כאב רגשי חזק, כי זה לא יעבוד; זאת שאלה למחשבות מלחיצות ברמה קלה עד בינונית, לא לכאב חזק, ולכן עדיף להתחיל עם דברים קטנים. זאת הדרך לעבוד עם השאלה: בכל פעם שיש לכם מחשבה מלחיצה שרוצה משהו שונה מהמציאות, כמו: הוא אמור להיות יותר קשוב אליי, תשאלו את עצמכם: באיזו מציאות? באיזו מציאות אני רוצה שהוא יהיה יותר קשוב אליי? פה? או באיזה יקום אחר? כשעולה לך המחשבה: ״הייתי רוצה שהיא תהיה יותר רכה אליי״, תשאל את עצמך ״באיזו מציאות זה קורה? פה? במציאות כאן או במציאות אחרת?״ כמה הערות למחשבות הספקניות לגבי מהות השאלה: 1. השאלה הזאת אינה שוללת צורך לשנות את המציאות אם היא לא טובה אליכם, אלא דווקא פותחת לכם אפשרויות נוספות לעשות זאת. 2. אם אתם חושבים שעל ידי קבלת המציאות דרך השאלה הזאת אתם תהיו בקורבנות יותר גדולה כלפי מה שעדיין פוגע בכם, אז זה לא עובד ככה. לדוגמה: אם יש לכם מחשבה ״הוא לא אמור לדבר אליי באלימות״ למול מישהו נרקיסיסט, ואתם שואלים את השאלה ״באיזו מציאות הוא לא אמור?״ וקולטים שאתם עובדים על עצמכם בעיניים ובמציאות כאן זה לא קורה, אז למעשה אתם סוף סוף תתעוררו לכך שזה מה שקורה עכשיו ותקבלו את זה (כנראה בכאב רב), ואז תהיה לכם מוטיבציה לשנות את זה ולהפסיק להתווכח עם המציאות. לגבי מחשבות שקשורות לעצמכם למול אדם אחר, כמו: ״אני רוצה להכיר אותה, היא מוצאת חן בעיני״, ואז אתם שואלים ״באיזו מציאות?״. יש נטייה לחשוב שהשאלה הזאת יכולה להיות כהימנעות ואז לא לפעול, אך זה לא כך. כי ברגע שתקלטו שהמחשבה שלכם מדמיינת את הפעולה, אבל הגוף לא זז, והמחשבה שלכם רואה את זה קורה ביקום אחר ולא פה, מיד הנוכחות שלכם תקפוץ חזרה ליקום כאן וזה יחבר אתכם לגוף. כמובן שאם אתם רוצים להשתמש בצורה לא טובה עם השאלה כדי לייצר הימנעות, אתם יכולים. למעשה מכל תרגול של מודעות אפשר לייצר הימנעות, למוח יש את כל הטריקים שלו, אבל גיליתי שלשאלות, למוח הכי קשה לייצר הימנעות, כי שאלה תמיד מובילה למשהו חדש והיא למעשה פעולה הפוכה מהתקיעות שמנגנון ההישרדות שלנו גורם לנו. לאט לאט, ככל שתירגלתי את השאלה הזאת כשיכולתי, ראיתי שברגע שעלתה מחשבה שרוצה משהו שאין לי, אני מיד חוזר לעצמי, מקבל בהירות גדולה ומאפשר לעצמי. תחשבו עכשיו על משהו שמעצבן אתכם במישהו או משהו שאתם רוצים לקבל, תגידו את המחשבה בראש, ואז תשאלו: ״באיזו מציאות זה קורה?״ והמוח שלכם ישר יחזור לכאן, ותתכוננו להרגיש כאב רגשי עם זה, זה חלק מהעניין. שיטת PSI מביאה את אותו רעיון אבל מהכיוון המודע: זאת טכניקה של דמיון מודרך, שבאמצעותה אנחנו נכנסים בצורה מודעת ליקום מקביל שבו קורה משהו שאין לנו כאן, ומשם אנחנו מתחברים לאיכויות שקיימות שם ומתאחדים איתן על מנת להביא אותן אלינו ליקום הנוכחי. את PSI אפשר ללמוד אצלי או לעבור אותה במפגשי ליוויי אישי איתי.

לפני 20 שנה, המילה ״סבל״ היתה המילה העיקרית שהשתמשו בה כל המורים הרוחניים שהכרתי (והכרתי המון), שהביאו המון זרז התפתחותי בתודעה של המון אנשים. לפי הבנתי מי שהביא את המילה "סבל״ לראשונה בהיסטוריה היה הבודהה עצמו וממנו כולם הושפעו לאורך אלפי שנים.   חלק מהמורים שלמדתי אצלם כמו: גאנגאג׳י, ראם-דאס, ביירון קייטי, ועוד כמה מורים שהשתמשו בעיקר במילה ״סבל״ לתיאור של כאב. הם לא דיברו במושגים של ״כאב רגשי״, הם דיברו במושגים של ״הסבל האנושי״ שבאנו איתו לעולם.   היום כבר לא רואים את המילה הזאת בלקסיקון האנושי, אלא אם כן הכאב הוא קיצוני, אז אנחנו נגיד ״אני סובל/ת״.היום בעידן הפוסט רוחניקי, אנחנו משתמשים במילים שלטעמי הן רכות יותר, כמו ״אני בכאב רגשי״, או ״אני בקושי״ וכנראה שאלו שמכירים קצת מילות רגש ומחוברים להם בעצמם, יוסיפו ״אני עצובה״ או ״בחרדה״. אבל אם אני אשאל אותם ״אתם סובלים?״ הנטיה כנראה תהיה לענות ״אני לא סובל, אני רק עצוב.״ באמת? האם לדעתכם זה נכון? כשחשבתי על זה, חשבתי על 2 סיבות עיקריות לתופעה הזאת: או שאנחנו פחות סובלים באופן כללי כאנושות, ואז מציגים את הסבל שלנו רק כ״כאב רגשי״. או הסיבה השניה היא שפשוט קשה לנו להשתמש במילה כזאת, כי אם נשתמש בה אנחנו נודה בכאב העמוק שאנחנו חיים בו כרגע ונצטרך להרגיש אותו.   לטעמי המילה ״סבל״ היא מילה שיש בה היקף הרבה יותר רחב מ״כאב רגשי״. לביירון קייטי יש את המשפט הידוע וההומוריסטי שלה שמגדיר סבל בצורה יפה ופשוטה,   היא אומרת: ״כשאני מתווכחת עם המציאות אני סובלת, אבל רק 100 אחוז מהפעמים.״ או שהיא אומרת ״אני אוהבת את מה שיש, לא בגלל שאני בן אדם רוחני, אלא בגלל שאני סובלת כשאני מתווכחת עם המציאות.״   אם תשאלו מטפלת או מורה לשיטה כלשהי במה השיטה שלהם עוזרת לאנשים, אני חושב שרוב הסיכויים שהיא לא תגיד לכם ״אני עוזרת לאנשים להשתחרר מסבל״. אבל לדעתי בתכלס זה מה שרוב השיטות לטיפול היום עושות בצורה הכי פרקטית.   אנחנו הרי רוצים לחיות חיים עם כמה שפחות סבל. בתפיסה שלי ״סבל״ זאת מטריה שתחתיה נמצא גם כאב רגשי, חרדות, גם פחדים, ולמעשה כל מתח, גם הכי קטן הוא סבל.   לא יודע מה אתכם, אבל להגיד ״אני סובל/ת״ עכשיו, יותר כואב מלומר ״אני עם כאב עמוק״. לפחות בחוויה שלי. לטעמי יש משהו בהכרה של לומר ״אני סובל/ת״ עכשיו, שמאפשר להביא נוכחות הרבה יותר חזקה לגוף.   כמובן שאפשר לפרט רשימת רגשות שליליים, כמו עצב, חרדה, דכאון לתיאור של ״סבל״. כי סבל הוא לא רק כאב רגשי.   האם לומר ״כואב לי רגשית״ לעומת ״אני סובל״ זאת הדחקה? אולי כן ואולי לא. תלוי באמת הפנימית שלי באותו רגע. כי ״כואב לי רגשית״ מתייחס רק לכאב. אבל ״אני סובל״ מתייחס גם להתנגדות שיש לי על הכאב הרגשי, שיכולה להופיע כחרדה.   בכל אופן זאת הפרשנות שלי. אולי כדאי לישון על זה רגע כדי לחוות את הפעם הבאה שאתם בכאב רגשי ולבדוק איך נכון לכם להגדיר אותו, ולבדוק מה קורה כשאתם אומרים באותו הרגע לעצמכם או לאדם אחר ״אני סובל עכשיו״.   מה שמביא לעוד מחשבה. האם לומר ״אני סובל עכשיו״ לאדם אחר, שהוא קרוב אליכם, לא יכניס אותו ללחץ ולפחד?   האם יכול להיות שבגלל ש״סבל״ זאת מילה מאוד כבדה ודחוסה, המעטנו להשתמש בה, כי לא רצינו שאחרים יחשבו שאנחנו במקום קשה מדי? ואולי גם יחוו סבל ביחד איתנו דרך דאגה יתרה?   האם זה באמת מספיק לתאר את מה שאנחנו עוברים דרך מילים ״אני בקושי״, או ״אני בכאב״?   ביירון קייטי לימדה אותי שסבל זאת כל מחשבה שמתווכחת עם המציאות, וכל כאב שמתווכחים איתו הוא סבל. אדם יכול לכאוב ולא בהכרח לסבול, עד הרגע שבו עולה לו מחשבה שהוא לא רוצה שהכאב יתקיים.   נכון, זאת מודעות מאוד גבוהה להגיע לרמת מודעות מחשבתית כזאת, בגלל זה רוב האנשים ששומעים ציטוטים של ביירון קייטי לא מצליחים לרדת לעומק התפיסות שלה (כמו: "קורבנות הם אנשים אלימים״ (לרוב כלפי עצמם). או ״אף אחד לעולם לא פגע בי, זה היה התפקיד שלי״ (בעיקר במחשבות שלי), או ״אני אוהבת שיש לנו גופים נפרדים, כך שכשאתה סובל, אני לא צריכה לסבול ויכולה להיות פנויה בשבילך״). ביירון קייטי   אני כותב את המאמר הזה, אולי כדי שהוא יעזור לי לבדוק האם באמת הורדתי את המילה ״סבל״ מרשימת המושגים שלי, אולי רק בגלל שאני מפחד שידאגו לי מדי ויבהלו ממה שאני עובר בתוכי כשאני אומר לאחרים ״אני סובל״, או שלמעשה אני מפחד להודות שבזמנים מסויימים זה לא רק ש״אני בקושי״ או ״אני בכאב״. אלא ״אני סובל״ ברגע זה! אפילו אם אני רק עצוב, או אפילו אם אני רק מדוכדך, כן, אני סובל. זה אולי סבל קטן או סבל גדול, אבל זה סבל, שהוא גם כואב..   וכן, זה אולי בסדר להודות בזה שאני בסבל, ושסבל הוא חלק מהחיים. ובאתי ללמוד כאן כמה פחות להתווכח עם מה שיש ולאהוב יותר את עצמי. הרי כאב חווים רוב הזמן, אך סבל לא תמיד. ככל שהתבגרתי ולמדתי לאהוב את עצמי, פחות סבלתי, ויותר למדתי לאהוב כאב.   המורה שלמדתי אצלה בעבר – גנגאג׳י, היתה אומרת ״כשלמדתי איך לסבול, הסבל הפסיק״, ואיך שאני רואה את זה, הסבל מפסיק כי סוף סוף אין מי שמתווכח עם הכאב, שגם ככה בא והולך.   ביירון קייטי הולכת עוד יותר רחוק ובתפיסה שלה גם כאב פיזי הוא ויכוח עם המציאות, אבל היא רק לעיתים רחוקות אומרת את זה למול קהל,  כי נדמה לי שהיא הבינה שכמעט רוב האנשים לא יבינו לאן היא חותרת עם זה.   בתפיסה שלי הכרה לסבל שלנו, זה הדרך לריפוי ולשחרור מסבל. אבל מכיוון שלא נהוג היום לצאת בפרסום בפייסבוק ״רוצים להשתחרר מסבל? בואו להכיר אותו בסדנה שלי״, אז אף אחד לא יפרסם את עצמו ככה.אך הכרה היא התבוננות, היא היכולת לעבד את הסבל שלנו בדרך שבה אנחנו מבינים שהוא חלק מסיפור העבר שלנו. הדרך שלי היא לכתוב את העבר שלי. וכך גם אני עובד היום עם קבוצות בתהליך איפוס חיים, שבו אנחנו כותבים את כל החיים שלנו בשיטת כתיבה מיוחדת של משפטים שמאפשרת לנו להתבונן על כל החיים שלנו ממבט יותר אובייקטיבי.   מקווה שאתם יכולים להודות בתוככם שלפעמים אתם גם סובלים בדיוק כמו שלפעמים אתם מאושרים, וגם זה יכול להיות בקיצוני ולפעמים גם בעדינות.   מאחל לכם ימים נעימים המון אהבה ליאב עברי  

23.4.23 חלק 1- הפעימה של האהבה מבוא את הטקסט הזה אני כותב אחרי שביקשתי בתוכי הבנה לגבי מהות הנוכחות של גבר בחייה של אישה, כמובן שהתכוונתי לנוכחות שלי, אך גיליתי שהטקסט נכון להרבה גברים נוספים. תמיד הרגשתי שיש בתוכי ידע עמוק לגבי זה, הרגשתי אותו, שהוא הפונטציאל המלא שלי. הטקסט הזה נכתב מתוך חיבור עמוק ללב שלי ובשילוב עם התבוננות על מה שקורה בתוכי ובחוץ במערכות יחסים. לשם ההברה, טקסט זה אינו תקשור בשום צורה, אין איזו ישות אנרגטית שמעבירה לי את הידע הזה. הידע הזה מגיע מהחיבור שלי לידע שקיים בהוראות ההפעלה של הגוף שלי שאיתו הגעתי לחיים האלו, בשילוב עם התפיסות המודעות שלי ונסיון חיי. לכל אחד ואחת מכם יש הוראות הפעלה בגוף שלכן שמחוברות רק אליכם, ואתם יכולים לגלות מידע עמוק שקיים בכם שמשולב עם הנסיון שלכם בחיים ולהוציא אותו במילים או בכל דרך אחרת. זה מה שקרה לי כאן עם הטקסט הזה. נכנסתי למדיטציה עמוקה עם השאלה ״מהי הנוכחות שלי כגבר, ומהי הבקשה של אישה למחויבות למולי?״ ואז פשוט התחלתי להוציא במילים את מה שתמיד ידעתי בתוכי אך לא יכולתי להוציא אותו החוצה בדרך מסודרת. זה ידע שרצה לצאת ממני, שחי בעצמותיי, אך לקח לי זמן להוציא אותו, ועכשיו הוא כאן. השאלה היתה רק תירוץ. אחר כך גיליתי שלמעשה הידע הזה לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שמתחבר אליו כדי לדייק, לתת השראה ולהעצים. הטקסט נכתב לגבר, אך התפיסות שלו כמובן מופנות גם לנשים. נוכחות אישה מבקשת ממך תחושת מחוייבות כי היא רוצה אותך ולא אחר. בחוויה שלה היא רוצה שאתה תהיה איתה, היא לא מחפשת דבר מעבר לנוכחות, מכיוון שזה התדר שלך. כל השאר בחיבור בינכם מתלווה עבורה לנוכחות הזאת. נוכחות בשבילה זאת הידיעה בתוכה שהיא בטוחה. ביטחון זה הוא היכולת לגלות שכל פעם שאתה נוכח איתה היא חווה אהבה בתוכה. היא צריכה לחוות איתך ודרכך את אהבתה. אם אתה מבין את זה, אפשר ללכת צעד אחד קדימה. כאשר אתה מבין זאת אתה יכול לקלוט באופן טבעי שנשים מחפשות תחושת אהבה כדרך להתפתחות וצמיחה. הן צריכות את זה כדי לאפשר לעצמן מרחב שהייה בתוך עולמן הפנימי על מנת שהאהבה הזאת תזרום דרכן לעולם. אתה אולי תשאל “אז למה הן צריכות את הנוכחות שלי בשביל זה?” אך אל תמהר לבקש תשובה לכך כעת, מכיוון שעל השאלה הזאת אענה יותר מאוחר, כי יש הרבה מה להבין לפני כן. זה מורכב ממה שזה נראה. הכוח הטמון בנוכחות שלך הוא מאוד עוצמתי, וזה מה שאני רוצה כעת לדבר עליו. מהי נוכחות ומהי הנוכחות שלך? אז אספר לך על ההגדרה שלי לנוכחות על מנת שתוכל להבין מהי אצלך. ההגדרה שלי לנוכחות היא “הפעימה של האהבה”. מה זה אומר ״הפעימה של האהבה״? זה אומר שלאהבה יש קצב והיא פועמת, היא נעה במקצב מסוים. לפעמים הוא משתנה ולפעמים הוא קבוע. אצל כל אדם עם אנרגיה זכרית, יש פעימה של אהבה, קצב של אהבה. איך הקצב הזה מתבטא? זאת פעימה שהגוף הפיזי מוציא החוצה דרך מרכזי הלב שלך או מה שנקרא שער הלב. הפעימות האלו הן סדירות אך הרבה יותר מהירות בדרך כלל מאשר פעימות לבך הפיזי. בפעימות אלו יש תדר אנרגטי שמופץ דרך כל השדה האנרגטי שלך והן יוצאות לעולם ולכל מי שמסביבך פיזית. כאשר אישה או כל אדם עם אנרגיה נקבית חזקה נמצאת לידך, היא קולטת את “הפעימה של האהבה” שאותה אתה מפיץ. הקליטה מורגשת בעיקר כשאתה נמצא לידה פיזית (לא חייבת להיות קרבה אינטימית או מגע). קולטני הפעימות של האישה כעת אדבר על הקולטנים האלו ואסביר כיצד זה נעשה ברמה הביולוגית. לכל אישה יש קולטנים של פעימות אלו. כאשר היא קולטת את הפעימות של האהבה שלך, היא מקבלת רטט אנרגטי לתוך גופה שמייצר פעילות אנרגטית ביולוגית וכימית שמאפשרת לגופה להרגיש בטוחה. היא מגדירה את זה כנוכחות אצל הגבר. הפעימות שלך מוציאות מתוכן כמו זרמים חשמליים שמאפשרים לגופה של האישה להיות מחובר לשטף של האהבה בתוכה שרוצה לצאת החוצה. הגוף פולט תדרים רבים. התדרים האלו מופצים החוצה והגוף שלך גם קולט את התדרים האלו מאחרים. כאשר אדם נמצא לידך אתה חווה ממנו בעיקר 2 סוגים של תדרים. תדר של ספיגה או תדר של שפיכה. ספיגת תדרים שבחוץ או שפיכת תדרים החוצה. ספיגה מתקשרת כקבלה ושפיכה מתקשרת כנתינה. אך קבלה ונתינה יכולות להתבלבל בינהם ובחרתי להציג בפניך את המושגים ״שפיכה וספיגה״ של תדרים, אשר ברמה מסוימת מזכירים גם הפעילות המינית בין גבר לאישה. אצל אישה ברמה הביולוגית, ישנם קולטנים אשר מפותחים יותר מאשר אצל הגבר, שדרכן היא סופגת תדרים מהסביבה. הקולטנים האלו נמצאים ב-2 אזורים בגופה: באזור הלב הפיזי ואזור הבטן התחתונה מסביב למערכת הרבייה (ולא בתוך מערכת הרבייה). הקולטנים של האישה קולטים בצורה מאוד ברורה את ״הפעימה של האהבה” שאתה מוציא החוצה ממך. היא חווה את התדר שיש בו קצב מסויים והיא קולטת את התדר הזה רק בקצב שמתאים לגוף שלה. אתה מפיץ את פעימות האהבה מהלב הפיזי שלך והן מופצות החוצה ממך בזרמים חשמליים עדינים מאוד בתדר ספציפי שרק הקולטנים של אישה יכולות לקלוט. אז כאשר אתה מפיץ את הפעימות של האהבה שלך, אתה נתון לבחירתה של האישה, האם היא תסכים לקבל את פעימות האהבה שלך כדבר בטוח או שלא. או במילים אחרות, האם אתה כגבר יכול להביא נוכחות מולה או שלא. לפני שאסביר כיצד זה קורה, בוא נסתכל על משהו מקדים, וזה מה קורה בחיבור ומה מתאפשר לאישה לחוות כאשר התדר של המקצב הנכון של פעימות האהבה שלך חודר אליה. ___ סוף חלק 1 חלק 2 – זיהוי הפעימה של האהבה על ידי האישה הפעימה של האהבה שלך מופצת בכל מיני תדרים כמו שציינתי. אצל גבר אחד התדר יהיה שונה מאשר גבר אחר, וגם אצל אותו גבר או אצלך הפעימות האלו משתנות בזמנים שונים. כאשר אישה קולטת בלב ובבטנה את התדר של פעימת האהבה שלך, היא חווה תחושה של ביטחון מיידי אשר מפיץ בתוכה אהבה שמייצרת חומרים כימיים בגופה שמרחיבים את היכולות שלה ליצור ולייצר מתוכה דברים. אז היא מרגישה חופשייה לעשות את מה שבאה לעשות בעולמה – לאהוב בחופשיות. 2 המילים האלו חשובים להיות ביחד. לא מספיק רק לאהוב, אלא לאהוב בחופשיות. זאת המטרה העליונה של אישה שרוצה לחוות את עוצמתה בתוך גופה. זה החופש לאהוב בעולם וליצור. בשלב הזה אולי אתה כגבר שואל שאלה מהותית שדומה לשאלה שבהתחלה אולי שאלת – האם האישה תמיד תהיה תלותית בגבר כדי להיות חופשיה באהבתה באמת? זאת שאלה טובה, מאוד גברית, אך טובה ועוד רחוקה כרגע מכדי לענות עליה

  המחשבה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בי", היא אחת האמונות העתיקות בעולם שהכי מפרידות, פוגעות ויוצרות ריחוק באנושות, ואפשר לומר בין האמונות המניפולטיביות הכי גדולות. אנחנו מכירים את האמונה הזאת ברמה הרגשית בתוך משפחות וקהילות קטנות. אם אחד מחליט לא לעשות את מה ששאר המשפחה עושה, אז הם נעלבים ומרגישים שפוגעים בהם. "תאכל תאכל.. למה אתה לא אוכל?", כי אני לא רעב יותר, תודה שבעתי. "אבל הנה תאכל את הסלט ואת הדג והטחינה, תראה כמה בישלתי", תאכל, אל תעליב את הדודה… זאת דוגמה רגשית קטנה שהרבה מאיתנו מכירים. כמובן שבאותו רגע שאני אוכל את הסלט כשהבטן שלי מלאה, במי אני אפגע? בעצמי כמובן. במקרים כאלו אין מהצד השני הקשבה למה שהגוף שלי מבקש כרגע, אלא רק צורך שאעשה פעולה מסוימת שתספק לו או לה צורך בביטחון רגשי או בהכרה. אך כל זה מתחיל כבר בתוך מערכות יחסים זוגיות. כאשר אחד מהם לא מרגיש צורך לעשות דבר מסוים ולשני יש צורך ממש עמוק שהוא מאמין שיכול להתממש רק דרך האחר. כמו הצורך בתקשורת, שיחה ואפילו בחוויה מינית. אם הצורך הזה לא מתקבל ואין סבלנות, אנחנו יודעים לאן זה הולך משם ברוב המקרים. עם זאת, האמונה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בי" חזקה בעיקר כאשר זה מגיע מתוך השבט למול האינדיבידואל שאינו פועל כפי שהשבט רוצה. אז הלחץ על אותו אדם מופעל מכל הכיוונים. תנסו היום בארצנו לא לעשות ברית מילה לתינוק שלכם ותגלו את הלחץ הזה מופעל עליכם. למעשה הבסיס של האמונה הזאת הוא לחלוטין בסיס שבטי, של הצורך של השבט באחדות שתביא לתמיכה, יציבות וביטחון למול האינדיבידואליות של אנשים שאינם מעוניינים לעשות מה ששאר השבט עושה. ולכן השבט אומר, "אם אתם לא עושים זאת כדי לספק את הצורך שלנו בביטחון ויציבות, אתם פוגעים בנו ולכן לא נתמוך בכם חזרה, לא ניתן לכם את המענה לצורך בשייכות ותמיכה, אנחנו נתמוך רק באלו שעושים את מה שכולם עושים". במקרה הגרוע השבט מנדה את האינדיבידואל ממנו, אחת האסטרטגיות שלו לעשות זאת היא לקרוא לו בכל מיני שמות שהמציא כדי לתייג אותו כשונה, זה נעשה בהיסטוריה בהמון מקרים לאנשים שלא רצו אותם לידם (אני צריך להזכיר לכם?) לשבט יכולות להיות עמדות לוגיות מאוד חזקות שהם מאמינים בהן אשר מצדיקות את האמונה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בנו". אך מה שקורה בפועל זה דבר הרבה יותר נסתר מזה. בפועל, האינדיבידואל שמנודה מהשבט, אולי ייפגע קצת מזה שנודה, אך בסופו של דבר השבט הוא זה שייפגע יותר מההפרדה שיצר. אמנם לא באותו זמן, כי בהתחלה השבט יהיה מרוצה מזה שהכול חזר לקדמותו ואין יותר אנשים שפוגעים בהם כשהם לא עושים דבר, הוא ירגיש בטוח, נתמך ויציב. אך יש משהו אחד שמבינים כאשר לומדים על שבטיות – שאם אין בה אינדיבידואליות, היא לעולם לא תתפתח ולמעשה כנראה לא תשרוד, כי העולם עצמו מתפתח ומשתנה והם חייבים להשתנות ביחד איתו. מילות המפתח של האינדיבידואליות הן "שינוי, התפתחות". מילות המפתח של השבטיות הן "תמיכה, יציבות והישארות בביטחון הידוע". אפשר להבין מההיסטוריה ששבטים שאין בהם התפתחות, לא שורדים לאורך זמן. הדבר שהכי קשה להם זה להכיל שינויים, להכיל אנשים שלפתע לא עושים מה שכולם עושים. השבט ללא האינדיבידואליות, נשאר תקוע בתוך הלופים של עצמו, הוא מפסיק להתפתח ולכן לא ישרוד לאורך זמן. אתם מבינים? העניין פה הוא לא מי צודק, אלא זה שהנידוי עצמו וההפרדה בעקבות האמונה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בי", גורם לשבט בסופו של דבר להיכחד. אך בהתחלה השבט עיוור לזה, הוא אינו רואה כיצד הוא פוגע בעצמו על ידי כך שהוא אינו רואה את הצורך של האינדיבידואל אלא רק את הצורך של עצמו, ולא משנה אם יש סיבות לוגיות שהוא מאמין בהן או שלא. שבטיות לעולם לא מתפתחת לבדה, היא זקוקה לאינדיבידואלים על מנת להתפתח, כי הם אלו שמביאים תפיסות חדשות שמשנות ויוצרות אנרגיה חדשה בתוך השבט שמתבטאות ביצירתיות ועוצמה אישית. השבט שרק רוצה להרגיש ביטחון ויציבות ולהיות במוכר והידוע, ללא אינדיבידואליות, בסופו של דבר יחוש שאין בו ביטחון, יחוש אמנם שהסביבה תומכת בו, אך האנשים שבו לעולם לא יעזו לחדש ולצאת כנגד השבט ובכך הוא ינבול. הסכמת עדר אינה יכולה להתפתח, היא נתקעת. זהו טבעו של העולם. האמונה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בי/בנו", יכולה לחלחל רק במוח שבטי מפוחד שגורם לאותו שבט לעשות דברים לא הגיוניים, שלרוב, הרבה יותר לא הגיוניים מאשר הטענות שהאינדיבידואל טוען אשר לא זורמים עם ההסכמה השבטית. בשורה התחתונה האינדיבידואל לא עושה דבר למול השבט, אך השבט כן יעשה למולו צעדים, צעדים שעלולים להיות הכי לא הגיוניים בעליל מתוך ההיגיון שלו. האמונה הזאת כל כך מושרשת עמוק במנגנון השבטי ההישרדותי שלמעשה הרבה מלחמות נוצרו בגללה. לפני עשרות שנים מדינות במזרח אירופה כמו בוסניה בזמן השלטון התורכי היו חייבות להתאסלם או למות. כלומר אם הם לא היו עושים דבר, הם היו פוגעים בשבט התורכי ובדת האיסלאמית ואז היו מנדים אותם או הורגים. היה פעם אדם אחד, שאסור בתקופה זו לציין את שמו (מרץ 2021), שהאמין שהגזע שלו בשבט שלו הוא היחיד שנכון לו לחיות. הוא האמין שיש גזע אחר של אנשים שעצם זה שהם קיימים, מבלי לעשות דבר, פשוט חיים את חייהם, פוגע בו, והוא החליט לנדות אותם מהחברה, מהעבודה שלהם, מחנויות הקניות ומהחיים לידם בכלל, ובסופו של דבר החליט להשמיד את כולם בשם ההיגיון שהאמין בו, וכמעט והצליח.הכל בגלל האמונה "אם אתה לא עושה דבר, אתה פוגע בי" או במילים אחרות, ״אם אתה לא עושה כמונו, אתה פוגע בנו״. ולמי שרוצה הוכחות, יכול לחפש ולמצוא המון ניסויים פסיכולוגיים ידועים שמסתמכים רק על האמונה הזאת שמוכיחים כמה נזק היא עושה.___ עם ישראל הוא עם שבטי במהותו וגם מאוד לוגי מטבעו. תשלבו את השניים יחד עם האמונה הזאת, ויש לכם מתכון לנידוי חברתי על בסיס לוגי, חסר רגשות, חסר התחשבות בצורך של האחר בלא לעשות דבר ומעשים ודיבורים מרחיקים ומפרידים של האנשים שמייצגים את השבט הזה. אגלה לכם סוד, ממש סוד ישן וכמוס – בסופו של דבר, בכל שלב בהיסטוריה השבט תמיד גילה, שהאינדיבידואל צדק. תמיד. רק שזה קורה בדיעבד, אחרי הרבה זמן ואחרי שקרו דברים שאולי הם לא התכוונו לכך. לחלק מהאנשים האלו הם קוראים בדיעבד ״שהקדימו את זמנם״. לכן השאלה שקיימת היום היא – האם העדר השבטי יבין את זה מוקדם יותר? אך זה כבר תלוי בו. אתם מבינים? הרצון של השבטיות בביטחון ויציבות של המוכר הידוע דרך תמיכה הישרדותית של השבט הוא כל כך עמוק, שמבחינתו האינדיבידואליות