טראומה - תהליך איפוס חיים

טראומה

העיצוב האנושי – מהו נושא הטראומה של פלוטו בשער 60 בשנים הקרובות? - Image 1

העיצוב האנושי – מהו נושא הטראומה של פלוטו בשער 60 בשנים הקרובות?

נובמבר 22 הבטחתי במאמר הקודם על פלוטו בשער 61, לכתוב על המעבר הבא שלו. מקווה שהמאמר הזה יתמוך בכם. במאמר כאן אני הולך להסביר על הרקע של פלוטו שהיה עד כה, ועל מה עומד לפי דעתי להתרחש בשנים הקרובות, ומה היא המודעות שכדאי לנו לפתח כדי להיות כמה שיותר מאוזנים בתוכנו ולצמוח, ומהן החדשות הטובות. רקע על פלוטו שהיה בשנים האחרונות בשער 61 פלוטו במפה של העיצוב האנושי מראה לנו את נושא הטראומה שלנו וגם מביא איתו המון עומק וחוכמה (במידה ולמדנו משהו מהטראומה). כשפלוטו במעבר בשמיים למול שער (במפת השמיים של העיצוב האנושי), לוקח לו כמה שנים לחצות אותו, ובמעבר הזה הוא מגלה לנו את הטראומה שכלל האנושות הולכת לעבור יחדיו.   אחרי שעברנו כמה שנים עם פלוטו בשער 61, וחווינו את נושא הטראומה והמתנה שפלוטו הביא איתו בשנים האחרונות, אנחנו נכנסים היום, 10.11.22, לעידן חדש של השפעת פלוטו עלינו בשער 60 לכמה שנים הקרובות. וכדי להבין את הדרך שבה אנחנו נושפע מפלוטו בשער 60 החדש, בואו נסתכל לרגע על מה שקרה עד כה.   עד היום פלוטו היה בשער 61 בשנים האחרונות, וזהו שער לחץ מחשבתי אינדבידואלי. פלוטו הביא איתו לאנושות את הלחץ לחשוב בדרך האינדבידואלית שלנו למול אחרים ולהכיר ידע חדש.אך כשהמצב הגיע לקיצוניות הטראומה מתוך חוסר מודעותם של אנשים, זה גרם לכפיית ידע אינדבידואלי, הגבלת ידע, צנזורה, תפיסות מנטליות מקובעות, אך מצד שני, פריצת גבולות בידע, השראה לידע חדש.   בעיקר מה שחווינו בשנים האחרונות היתה מלחמת תודעה שהתבטאה בתפיסות ומחשבות אינדבידואליות מקובעות כמו: "אני יודע את האמת ואתה טועה", או "הוא יודע את האמת ואתה משקר, או טועה", או "אני צודק והוא לא", "אני מאמין למה שהם אומרים עליהם ולא מאמין להם".חווינו את הטראומה של האשמות חד צדדיות ללא הקשבה, כפיית ידע, רדיפת ידע, חוסר סקרנות לאמת של האחר, לתפיסות של האחר. חווינו את חוסר הפתיחות המנטלית ונסיון הכפייה המנטלית אך גם את ההתנגדות לכפייה המנטלית. זאת הקיצוניות של שער 61, ופלוטו הביא את האיכויות האלו לקיצוניות, ולכן זאת הטראומה שהאנושות עברה בשנים האחרונות והמון אנשים סבלו מכך. ולדעתי אנחנו עדיין מתאוששים ממנה.   את המאמר המלא שכתבתי על פלוטו בשער 61 אפשר לקרוא כאן אם בא לכם להעמיק ולהבין איפה היינו עד כה ברמת הטראומה הכלל אנושית.  פלוטו בשער 60 לעומת שער 61   עכשיו פלוטו עבר משער 61 לשער 60 וישהה שם בשנים הקרובות.   גם שער 61 וגם שער 60, שניהם שערים אינדבידואלים שמאופיינים כשערי לחץ במרכזי לחץ. אחד במרכז הכתר (בקודקוד הראש) והשני במרכז השורש (בתחתית האגן).   שער 61 שהיה עד לא מזמן עם פלוטו, נמצא במרכז הכתר, וזה מרכז שכל תפקידו הוא להביא לחץ לחשוב ולתת רעיונות ותפיסות חדשות על העולם בחוץ. אך שער 60 שעכשיו פלוטו נכנס אליו נמצא במרכז השורש, שהוא הלחץ לפעול, להגיב, ולעשות ו…. להגביל.    שערים אינדבידואלים תמיד מביאים איתם שינוי והתפתחות חזקה, שהוא לא תמיד נעים, במיוחד כשפלוטו נמצא בהם, אך הגדילה דרכם בסופו של דבר שווה כל רגע.     אני רוצה להכניס אתכם לאט לאט לעולם של פלוטו בשער 60, כי זה לא דבר שקל לעכל.    חשוב לי לומר שכל מה שאני כותב כאן, אינה נבואה, זאת הפרשנות שלי סהכ למעבר המיוחד הזה של פלוטו. כך שבבקשה אל תאמינו לי, תחקרו ותבדקו בעצמכם את מה שאני אומר ותיצמדו רק לאמת שלכם לאורך כל המאמר.   האיכות האינדבידואלית    מכיוון שתפקידם של שערים אינדבידואלים בעיצוב האנושי הוא להביא להתפתחות אישית/העצמה אישית, הן תמיד מתעסקים בכל מה שקשור לאדם עצמו, ולכן האיכות האינדבידואלית קשורה לכל מה שהאדם עובר בינו לבין עצמו.    וכשאנחנו מהרהרים באיכויות האלו אפשר להבין שיש בהתפתחות המודעות, תמיד חוויה שנעה בין מגבלה לחופש, בין עקשנות לשחרור, בין הלם לרוגע, בין ידיעה לאי ידיעה, בין וודאות לאי וודאות, בין פתיחות לסגירות, בין אהבה עצמית לחוסר באהבה עצמית ויש עוד הרבה דוגמאות.   שער 61 שהיה עד כה בפלוטו ב 4 שנים האחרונות, היה הלחץ לחשוב, הלחץ להגביל את החשיבה, הלחץ לפתוח את החשיבה, הלחץ להתעקש על חשיבה של תפיסות מסויימות, הוודאות בלחץ על החשיבה או אי הוודאות בחשיבה ובתפיסה לגבי דברים, אך גם תפיסות חדשות שלפעמים הביאו שוק והלם חשיבתי.  אני מקווה שאתם מבינים על מה אני מדבר ורואים את הדוגמאות האלו שקרו בשנים האחרונות מהרמה הגלובלית עד הרמה האישית של החיים שלכם, כי אין לי פנאי כאן לתת דוגמאות במאמר הזה על שער 61.   שער 60 במרכז השורש   במפת העיצוב האנושי, שער 60 הוא הלחץ להגיב ולפעול, בדרך אינדבידואלית, זה שונה מאוד מהלחץ האינדבידואלי לחשוב של שער 61.   שער 60 מופנה ממרכז השורש, שהוא מרכז הלחץ וההתנעה לפעול ולהתחיל דבר חדש, לכיוון מרכז הסקראל, שהוא המרכז של התגובה לחיים והתנועה. אז מה זה אומר?    שער 60 מדבר על הדחף לפרוץ מגבלה ולגדול לעבר דבר חדש שיביא איתו מוטציה. ולכן שער 60 מביא איתו חוויה של גבולות, מגבלה, עקשנות, הלחץ לפעול, הלחץ לשינוי.אז קודם כל אפשר להבין שכנראה מה שאנחנו עומדים להרגיש בשנים הקרובות, כנושא הטראומה של האנושות, זאת הטראומה בלחץ לפעול לדרך של שינוי אינדבידואלי. מה שאומר שאנחנו כנראה נחווה מגבלה בפעולה ובתנועה ומצד שני לחץ לפרוץ דרך פעולה חדשה בתוכנו.   שער 60 מדבר על העקשנות בלחץ לפעול ולנוע, על השוק שבלחץ לפעול ולנוע, מאבק על לחץ לפעולה ותגובה, וגם לחץ לתנועה למול אי תנועה ושקט.   לדעתי, דרך כל אלו אנחנו נעבור כאנושות במעבר הזה של פלוטו. ופלוטו, מזכיר לכם, הוא נושא הטראומה שלנו, אך גם מביא איתו את התובנות שלו כאשר נצא בקצה השני של הטראומה כשהוא יסיים את זמן השהות שלו בשער 60, מה זה אומר?   לשער 60 יש איכות של שינוי דרך לחץ עמוק לנוע לקראת משהו חדש. בהקשר של המעבר של פלוטו, זה אומר שכפי הנראה במצב הקיצוני אנשים ממש ילחיצו את עצמם בעקשנות לפעול בצורה ספציפית כדי לייצר שינוי בחייהם, לסיים דברים, להשתחרר ממה שהיה ולפנות לדרך חדשה. זאת תנועה אינדבידיאולית ולכן פחות יעניין אותם איך אחרים פועלים, דבר שעלול ליצור תחושה של מאבק בין הפעולות שלהם לבין אנשים אחרים, וכפי הנראה כמו שרואים תמיד, גם בין ממשלות או ארגונים לבין האדם הפרטי, האזרח.   בואו נמשיך ולאט לאט ונגלה עוד. מה זה אומר "הלחץ במגבלה של הפעולה" של שער 60?   לדעתי זה אומר שאנשים ילחיצו אחרים להיות מוגבלים בתנועה שלהם, מכיוון שהם ירצו לנוע בדרך שלהם, ואם הם ירגישו שאחרים מגבילים אותם, הם יתנגדו להגבלה

2 תובנות עמוקות על ההתמודדות עם הטראומה שלי - Image 1

2 תובנות עמוקות על ההתמודדות עם הטראומה שלי

30.10.22 אתמול היתה לי יום הולדתי 45, ולכבודה בחרתי לשתף פה אתכם, המכרים הדיגיטלים שלי כמה דברים שאין מצב שהייתי משתף עד לפני שנתיים. השנה עברתי את השנה הכי קשה בחיים שלי. ״קשה״ זאת מילה רכה במקרה הזה. יש בחיים שנים מאתגרות, שנים טובות, שנים קשות, אבל לחיות עם טראומה והצפה של פוסט טראומה זה אחד הדברים הכי קשים שיש.   כשראיתי לפני שנתיים את הדוקו על האיש המופלא גאבר מאטה שמדבר על טראומות, הוא סיפר שם שרק בגיל 40 וקצת הוא גילה שהוא פוסט טראומתי, וזה אחרי שלמד שנים דוקטורט במדעי הנפש. ומאז החיים שלו התהפכו והוא ריפא את עצמו (ממליץ מאוד לשמוע את גאבר מאטה).   בתכלס לא האמנתי שגם לי זה יקרה. 44 שנים שבהם עברתי המון עבודה פנימית שנעשתה ב- 20 שנים האחרונות, ניקו המון, אך כל מה שהיה צריך זה משהו שישבור בתוכי עוד שכבה שהיתה תקועה במערכת כל השנים האלו, בשביל לגרום לכאב עצום והצפה רגשית לצוף, ולמקומות שלא דמיינתי שאני אתמודד איתם בחיי.     ולמי שלא מכיר (כי מי שמכיר יודע), אז כשיש טראומה במערכת, זה אומר בפועל בחיי היום יום, התקפי חרדה קשים, שעות של קיפאון במהלך היום (במשך ימים ארוכים), הגוף כל הזמן בהיכון ובסטרס לקראת פגיעה ותקיפה נוספת מבחוץ, תחושת אבדון תמידית, חוסר אונים, חוסר אמון באנשים, חוויית קורבנות, אשמה עמוקה (שאין בה הגיון כלל), חוסר יכולת לתפקד, חולשה פיזית ונפשית, חוסר יכולת ליצור, ולא אמשיך להרחיב, כי אתם מבינים את העניין ולאן זה ממשיך משם.   ישנם 2 תובנות שהן הסיבה שאני כותב את המאמר הזה, ושאני מקווה שהן יעברו לאנשים שצריכים לשמוע את זה, ואם אדם אחד יקבל את המסר העמוק הזה, עשיתי את שלי.   תובנה 1: אי אפשר לעבור דרך טראומה/פוסט טראומה לבד. זה לא משנה כמה אתם מודעים לעצמכם, ולפעמים אובר מודעות, רק משהה אותה.   כל העבודה העצמית שעשיתי בחיי עזרה לי מאוד לעבור תקופות קשות אחרות, וגם עזרה לי להכין את עצמי למה שחוויתי בשנה וחצי האחרונות, אבל לא יכולתי בשום דרך לעזור לעצמי במצב כזה לבדי, ואם יש משהו שאני ממש טוב בו והתמחתי בו ב- 20 שנים האחרונות, ושאותו אני הכי אוהב ללמד אנשים, זה להשתמש בכלים עוצמתיים של עזרה עצמית. כמו העבודה של ביירון קייטי, הופונופונו, תהליך איפוס חיים, PSI, OEM ועוד המון כלים שפיתחתי. בנוסף גם יש לי הרבה ידע על תמיכה דרך עזרים סביבתיים, כמו סאן גיזיינג, מים מטוהרים, תוספים מיוחדים, תזונה ועוד הרבה… אבל לבד, בזמן טראומה פעילה, זה קשה כמו לנסות לדחוף משאית לבד.   אם יש משהו במאמר הזה שבא לי שתקחו אתכם, זה לדעת שאי אפשר לעבור את זה לבד. בודדים האנשים בעולם שהצליחו. אני חושב שבשביל לרפא את עצמנו, צריך אדם קרוב שיהיה לידנו – פיזית! לא וירטואלית, לא בצ׳ט, ובטח ובטח לא בתגובות בפייסבוק או בנסיון לקבל סימפתיה והכרה ממכרים דיגיטלים על ידי כתיבת פוסטים.   בשביל תמיכה אמיתית לריפוי בטראומה צריך אנשים אתכם בקשר קרוב מכל מיני רמות של החיים, מהרמה החברית הקרובה, עד הרמה האינטימית ועד למטפל/ת מקצועי שיתמוך.   בודדים האנשים בחיינו שאנחנו יכולים להיתמך על ידם ומוכנים להיות איתנו פיזית במצבים נפשיים קשים, למזלי הרב, נתמכתי, והרבה. היו שם החברים והחברות והמשפחה שתמכו. אך כשאמא שלי נפטרה לפני 10 חודשים ממחלת הסרטן, אחרי מאבק של 8 חודשים (שהיה גם ככה קשה בנוסף לטראומה שצפה), איבדתי את אחד האנשים הכי קרובים אליי, והכל נעשה אפילו עוד יותר קשה.   בשנה וחצי האחרונות, כל הזמן טופלתי, היו תקופות שהלכתי לכמה טיפולים בשבוע, גם כשלא יכולתי לאפשר לעצמי כלכלית. תמיד הייתי בטיפול בשיחה/עבודת על טראומה, שילבתי הומאופתיה, דיקור, גם עיסוי ועוד כמה ששכחתי כרגע.   כל אלו ביחד עם האנשים הקרובים שנכחו איתי פיזית, עזר לי מאוד לשחרר יותר ויותר את החרדות, תחושת הקורבנות, האשמה והכעס, לחזק את המקום שלא ראיתי בעצמי ונתתי בו לאחרים כוח, ולהתגבר על הטראומה ולהתחזק יותר ויותר (ועוד ממשיך להתחזק).   שחרור וריפוי אמיתיים מטראומה לא קורית כשאתם לבד, ויש לזה הסבר מאוד פשוט. טראומה נוגעת כמעט תמיד באיום של לקיחת הצרכים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו, שקשורים כמעט תמיד בצורך בחיבור עם אנשים ואמון בהם על מנת לשרוד בצורה בריאה.   ורק כאשר נמצאים פיזית עם אנשים שנמצאים שם בשבילנו, מקשיבים לנו, ואנחנו מרגישים את הגוף שלהם, נוכחים איתם, רק אז מתחיל לחזור הביטחון הפנימי שאבד בגלל הטראומה. גיליתי שאמפתיה אמיתית יכולה להינתן רק בפיזי, ואמפתיה זאת מתנה שמעניקה המון צרכים וגם את הצרכים האלו של חיבור ואמון. ולכן, אל תנסו לחפש אמפתיה וריפוי מרחוק, לא דרך שיחות בצ׳ט, או ברשתות החברתיות, אלא רק בפיזי, ואלו שהם חברים טובים, קרובים אליכם באמת, יהיו שם בשבילכם. והכי חשוב לבקש עזרה, לא להשאיר את זה לבדכם.   תובנה 2: לטפל בטראומה שלי דרך טיפול מקצועי אישי, עזר לי לחזור להיות בעצמי האמיתי שלי יותר מעשר שנים של לימודים וסדנאות, או תרגול של מודעות עצמית שכולל גם מערכות איבחון מתקדמות (כמו העיצוב האנושי), שיש להן מקום מכובד,אבל וואו, אילו דברים אפשר לשחרר בתוך מסגרת של תמיכה טיפולית מקצועית בעזרת אדם מבחוץ, דברים שלא דמיינתי שהייתי יכול לבדי, ושהיה לוקח לי לדעתי לפחות עוד 10 שנים לשחרר אותם מהמערכת שלי בעצמי, עם כל הידע והעבודה הפנימית שאני מכיר. (למאמר עם הרחבה על העיצוב האנושי והתמודדות עם טראומה לחצו כאן).   כמה ענווה עצמית קיבלתי בהתנסות הזאת, מלחשוב שאני יכול לגמרי לעבור תהליך אינדבידואלי ולרפא את עצמי רק דרך מודעות, ללהבין שיש דברים עמוקים שאי אפשר לבד וצריך תמיכה ממש עמוקה ומקצועית.   לחיות בחרדה של קיפאון תמידי כתוצאה מטראומה שחוויתי, זה לא דבר שאפשר לרפא לבד דרך עבודת מודעות עצמית, כי לא משנה כמה מודעות עצמית אפשר לטפח וללמוד להטמיע בגוף שלנו כחוויה עם השנים, טיפוח המודעות עדיין יעשה בתוך המסגרת והחומה הבלתי נראית שהטראומה שלנו יצרה, והיא לפעמים עמוקה מאוד ומורכבת שאין מצב לעקוף אותה על ידי מודעות שספר או ידע מביאים לחיינו (חכם ככל שיהיו), ולא משנה כמה זמן נתרגל את המודעות הזאת, החומה של הטראומה החבויה הרבה יותר חזקה. כל האנשים טראומתים   עם הזמן שחלף, הבנתי שכמעט כל אדם שאני פוגש בשלב כלשהו מגלה שהוא פוסט טראומתי, בין אם כי נוצרה לו טראומה בהווה שפתחה לו טראומה מהעבר, או בין אם הוא נזכר פתאום במשהו מהעבר.   זה דבר שקשה לתפוס. לא פלא שהעולם שלנו כזה מורכב ורואים אנשים פצועים נפשית ומנטלית בכל מקום, ולא פלא שיש

העיצוב האנושי מראה לנו את המבוך אבל לא את המציאות - Image 1

במקום שבו נמצאת השמחה אף אחד לא צודק

״במקום שבו נמצאת השמחה אף אחד לא צודק״ הוא משפט שעלה בי הבוקר כשעשיתי עבודה עם הילד הפנימי בתוכי, כאשר ראיתי אותו לרגע בלי הסיפורים שלו על מי פגע בו, מי רימה אותו, מי גרם לו לעשות משהו שהוא לא רוצה, מי לחץ עליו, מי הפתיע אותו.   כששאלתי אותו ״מי תהיה בלי המחשבה שלך שזה מה שעשו לך?״ כל הסיפור נעלם, מיד הופיעה שמחה. ואז ראיתי את זה. במרחב של שמחה אין צודק או לא צודק. כולם צודקים וכולם לא צודקים בו זמנית.   במרחב של שמחה החיים נראים פשוטים. זוהי לא שמחה של 24 שעות להיות בצהלה וריקודים, פשוט שמחה שבלב שמורגשת כאהבה שמובילה להבנה שלכל אדם דרך החיים והבחירות שלו על פי מה שנכון לו ומה שהוא מאמין בו, ולי יש את הדרך חיים שלי. כולם צודקים.   הילד הפנימי שבי, לפעמים כואב ומבקש אמפתיה, ואני מקשיב לו כל הזמן, אך לאט לאט הוא מבין שאפשר תמיד להאשים אנשים, את העולם, את אלוהים, את עצמו. אין לזה סוף, הסיפורים לעולם לא יגמרו בשביל לתרץ למה כואב ומי צודק.   בסופו של יום הילד הפנימי הזה מגלה שהאחריות האמיתית היא להבין שרק מהמרחב של שמחה שבו אף אחד לא צודק, הוא יכול להיות אחראי לבחירות שלו לעצמו ולא ממרחב של כאב. אז הוא גדל והופך להיות האני שבוחר משמחה ולא מכאב או חרדה.   זה הריפוי האמיתי. זאת בחירה מודעת להיות במרחב הזה. זה מרחב שיש בו הרבה יותר מודעות ופתיחות. הכוח לבחור משמחה תמיד לוקח אחריות מלאה על מעשיו ומילותיו, ויודע להודות בהם אם צריך.   במקום בו הכאב והפחד נמצאים, הם צודקים ואני לא, או אני צודק והם לא. במקום בו השמחה נמצאת, אף אחד לא צודק. גם לא אני. אז הבחירות שלי נעשות מתוך שמחה ולא מתוך מי צודק. זה המקום היחיד שאני מרגיש בו חופש. משם אני יכול להגיד ״כן״ בחופש ו ״לא״ בחופש.   מה שמזכיר לי את השאלה המוכרת של ביירון קייטי ״האם את רוצה להיות חופשיה או צודקת?״   שיהיו ימים נעימים ליאב עברי

העיצוב האנושי והתמודדות עם טראומה - Image 1

העיצוב האנושי והתמודדות עם טראומה

הנה כמה סיפורים שקרו לאנשים שעברו איתי תהליך דרך תרפיית יקומים מקבילים. הסיפורים הם אמיתיים לגמרי ומפתיעים בכוח העצום שמתרחש דרך תרפיית יקומים מקבילים: כל מה שהיא רצתה זה שקט היא הגיעה אליי עם קושי בחייה והמון תסכול, רצון מצד אחד לעשות מה שהיא באמת אוהבת בחיים, לצד אתגר מול הבת שלה שהיא כל הזמן דואגת לה, וגם צורך עמוק בחיבור לעצמה ולחוש נאהבת וכל זה גרם לה לחוסר רצון לחיות. כשמישהו מגיע אליי עם קושי, הדבר העיקרי שאני עושה זה בעיקר להתחבר לצורך העמוק ביותר שהוא מבקש, ומשם להבין ביחד איתו אילו איכויות הוא מבקש לחוות בחייו. אחרי שיחה ארוכה הגענו לכך שבסופו של דבר האיכות שהיא מבקשת לחייה זה שקט. היא ממש רצתה לחוות שקט בתוכה בתקופה זו, כי היא כל הזמן דאגה בעיקר. אז בחרתי לקחת אותה למסע דרך תרפיית יקומים מקבילים. התחלנו בכמה מעברים ליקומים מקבילים שעזרו לייצר יציבות אצלה, ולבסוף ביקשנו ביחד להתחבר ליקום מקביל שבו המקבילה שלה חווה שקט עמוק. כאשר היא נכנסה ליקום המקביל הזה בתודעה שלה, היא ראתה את עצמה בסצינה שבה היא צפה במים, חווה שקט מדהים. רק היא לבד עם עצמה והכל מושלם. דרך התהליך של הטיפול ביקומים מקבילים, התחברנו לאיכות הזאת של השקט והשלווה מהמקבילה שלה לתוך הגוף שלה כאן ביקום הזה והיא החלה לחוות את השקט העמוק הזה. סיימנו את הטיפול, היא יצאה מחוייכת. יום למחרת הופתעתי לקבל ממנה את ההודעה הזאת: "צהריים טובים, ליאב, אני רוצה לשתף אותך במשהו… אני יושבת בעבודה ליד המעבדה שאני עובדת בה, שבימים האחרונים יש שם כל היום ברעש בלתי נסבל. איך שהגעתי היום לעבודה בא אליי המנהל שלי והציע לי לעבור למקום שקט, כי הוא רואה שהרעש מפריע לי. לא כ"כ רציתי לשנות מקום והוא ממש התעקש ולקח וחיבר את המחשב… וסידר הכל!!! עברתי למקום שוואו השקט כ"כ שקט ונעים. אני מצליחה לעבוד הרבה יותר מהר והרבה יותר קל ומצליחה לנשום. ובמהלך היום באו אליי עוד 2 מנהלים ואמרו לי שהם מבינים שאני ישבתי במקום רועש וכשהם לא יהיו במשרדים שלהם אני מורשית לעבוד מהחדר שלהם. מדהים ומרגש גם יחד 🙂" _________ חיבור מחדש למשפחה אחרי שנים של ניתוק אחד הסיפורים המדהימים שקרו בסופ"ש מהלך הקורס של הטיפול ביקומים מקבילים, היה של משתתפת שחוותה שינוי בחייה שלא חשבה שיקרה לה תוך כדי הקורס, ביום הראשון עבדתי עם המשתתפים על חיבור לאיכויות ולצרכים העמוקים שהם מבקשים שיתממשו בחייהם. המשתתפת גילתה שהיא מבקשת להתחבר בחייה לאיכויות של אחדות ושייכות, להיות חלק מ… במהלך היומיים הראשונים היא עבדה עם האיכויות האלו דרך תרפיית יקומים מקבילים. היא ביקשה להיכנס ליקום מקביל ששם היא חיה לגמרי את האיכויות האלו של 'אחדות ושייכות' ולהיות חלק ממשהו, וכאשר היא עברה ליקום המקביל הזה בתודעה שלה, היא ראתה את עצמה חיה בתוך קהילה ששם היא מממשת בצורה מלאה את האיכויות האלו דרך חיי הקהילה, ובתוך התהליך היא התחברה למקבילה שלה שם, התאחדה איתה ולבסוף דרך ההנחייה של הטיפול היא ייבאה את האיכויות האלו ליקום הנוכחי. יום למחרת בקורס היא משתפת עם כולם בסיפור שלה שהיה לה קשה לעצור אותו: "אני ובן זוגי הלכנו אתמול ליום הולדת של אבא שלי בערב אחרי הקורס, ובחודשים האחרונים היתה לי תחושה חזקה של חוסר שייכות למשפחה. ואז התחילו הנאומים ליום הולדת שלו ופתאום כשזה הגיע אליי והייתי צריכה לדבר, קלטתי שאני ממש ממש מרגישה חלק מ… פעם ראשונה בחיים שלי שהרגשתי בצורה כזאת שיש לי "גב" בעולם הזה ושאני חלק ממשפחה! בחיים לא הרגשתי את התחושה הזאת בגלגול הזה! נאמתי מול המשפחה ואמרתי להם שעם כל מה שהיה ביננו, אני רואה ומזהה את כל הטוב לב שלהם ואת כל הלבבות של כל מי שיושב פה, אמא שלי בכתה וגם אבא שלי. זה היה ממש חזק! ורק עכשיו חיברתי את הקשר לזה שעבדתי על האיכות של 'שייכות' אתמול." המשתתפים ואני בקורס, היינו בהלם מהסיפור ומהמהירות שהאיכויות שהיא ייבאה מיקום מקביל הופיעו בחייה. ______ שחרור מחרדת טיפול שיניים היא הגיעה אליי עם חרדה עמוקה ממש מרופא שיניים, שלא לדבר על שיננית. היא עוד רגע בת 50, מספרת לי: “אני לא מסוגלת שנכנסים לי לפה, במיוחד לא עם נוזלים, אני קופאת, לא נושמת, הופכת למשותקת, פיזית ומנטלית, זאת תחושה איומה! יש לי הכל בחיים, יש לי כסף, אנשים אהובים, הכל טוב לי, זאת החרדה היחידה שיש לי, אני ממש רוצה לפתור אותה ואני לא יודעת איך. למדתי מלא קורסים וסדנאות של התפתחות אישית, עברתי טיפולים, הבנתי גלגולים שלי ולמה אני פוחדת, נגעתי בטראומות ושום דבר לא עזר לזה”. בזמן שאני בהקשבה לכל מה שהיא שפכה החוצה, שאלתי אותה בשלב מסויים: “את פוחדת שיפגעו בך?” “לא אין לי פחד מכאב” ענתה לי, “זה הרגע הזה שמישהו נכנס לי לפה עם מכשירים" ניסיתי ביחד איתה לנחש מה הצורך העמוק שלה שיושב מתחת לחרדה הזאת. ככל שהיא דיברה הגענו למסקנה שלמעשה היא פוחדת לתת למישהו אחר אחריות על גופה, כי היא חוששת לתת אמון באנשים שיעשו לה טוב. ומכאן הגענו דיי מהר להבנה שהצורך העמוק שלה שלה הוא צורך באמון, בהתמסרות וקבלה לאנשים אחרים. היא הסכימה איתי לגמרי. בחרתי לעבוד איתה דרך תרפיית ביקומים מקבילים שפיתחתי מהמידע שקיבלתי בתקשור והנחיתי אותה לעבור ליקום מקביל שבו היא חיה לגמרי באמון ובהתמסרות וקבלה לאנשים אחרים. לקח לה רגע אך אז כשהיא עברה ליקום המקביל היא ראתה את עצמה ביקום הזה כהומלסית, חיה ברחוב בהתמסרות לגמרי לקבלה ועזרה מאנשים אחרים, שם זה חלק טבעי ממנה. היא חוותה את המקבילה שלה עם שלווה, תחושה של אושר וקלילות. (תמיד מדהימה אותי החוכמה של התודעה לאיזה יקום מקביל לשלוח אנשים). הנחיתי אותה להתחבר עוד יותר למקבילה שלה ולבסוף ליצור כוונה לייבא את האיכויות האלו מהמקבילה שלה לתוך הגוף שלה כאן ולהתאחד איתה דרך ההוראות הספציפיות של התרפייה. היא עשתה זאת כמה פעמים וממש תיארה שהיא חשה את האיכויות האלו של קבלה, התמסרות, שלווה ואושר, נכנסות לגוף שלה. זה היה מרגש להרגיש את כל האנרגיה שלה שונה. ובזמן שהיא עדיין עם עיניים עצומות, היא מספרת לי שהיא חווה את כל כדור הארץ כמו יד עצומה שמלטפת את ראשה כאילו היא הילדה האישית של כולם, והיא בכתה הרבה מתחושת ההתמסרות והקבלה הזאת שלא חוותה המון זמן. שבוע אחרי היא כותבת לי בהודעה את זה: “ערב טוב ליאב יקר. רוצה לשתף אותך שאתמול הייתי בטיפול שיננית ופעם ראשונה בהיסטוריה שלי נעשה טיפול רק במכשירים חשמליים עם מים ונוזלים נוספים, ולא ידני כפי שבעבר עשו לי, הטיפול נמשך

})();