תהליך איפוס חיים

זאת אחת התובנות העמוקות שלמדתי מביירון קייטי. מה היא אומרת?אחרי 20 שנה שאני עושה את העבודה של ביירון קייטי (בעבר הייתי מלמד את השיטה בקורסים), הבנתי תובנה מאוד עמוקה. שכל המלחמות, כולן. לא 99 אחוז אלא 100% – מתקיימות כי יש מחשבה מפחידה על תקיפה (שעדיין לא קרתה בכלל), שהגוף מגיב אליה בפעולה חיצונית שהוא מגדיר כהגנה, עד כאן זה ברור הרי, נכון? אבל העניין הוא שזה למעשה הצעד הראשון במלחמה. לדוגמא: אתם חושבים שמישהו עומד לעשות לכם משהו רע, ועולה לכם בדמיון תמונה שלו עושה את זה, ההגנה שלכם למול התמונה הזאת, תייצר כבר מלחמה בתוככם, ולפעמים היא גם תיצור תגובת נגד, נגד האדם הזה. דבר שגורם למלחמה חיצונית ולא רק פנימית בתוככם. אתם לא חייבים להאמין לי, זה לא משהו שאני מנסה לגרום לכם להאמין. זה משהו שאני יודע ב 100 אחוז בתוכי. כדי לדעת את זה בתוככם, המאמר הזה הוא התחלה טובה, אבל מציע לכם לחקור את זה עם עצמכם אם בא לכם ממש לגלות את התובנה הזאת. הסיבה שמגלים את התובנה הזאת דרך העבודה של ביירון קייטי, היא כי עובדים איתה למול מחשבות מלחיצות דרך שאלות. השאלה השלישית של העבודה של ביירון קייטי היא ״כיצד אני מגיב כשאני מאמין למחשבה הזאת? (או כיצד אני פועל למול הצד השני כשאני מאמין למחשבה הזאת?)״. והתשובה יכולה לנוע בכל מיני רגשות שליליים עד פעולות של בריחה, קיפאון, התגוננות או לפעמים תקיפה. כך למעשה מבינים שמחשבות מפחידות מובילות לפעולות הגנה עוד לפני שקרה משהו. בסופו של דבר מגלים, שכל מלחמה שאי פעם קרתה, בין אהובים, גרושים, בין מדינות, בין חברים ובין שותפים עסקיים, התחילה כי היתה מחשבה מפחידה שקשורה לכך שהאחר עומד לתקוף. מה שגורם לפעולת הגנה לקרות עוד לפני שבאמת קרה משהו במציאות. כלומר במילים אחרות, המלחמה מתחילה במחשבות ולמעשה יוצרת מציאות. המוח ההישרדותי הלוגי עושה את החישובים שלו ויודע להצדיק את המחשבה הזאת שמספרת למה נכון להגן קודם, וכך הוא עושה את הצעד הראשון במלחמה. למה זה הצעד הראשון? כמובן שלא כל הצעדים הראשונים של הגנה נראים כמלחמה. הגנה מתבטאת גם כבריחה או קיפאון.העניין הוא שאם אני מאמין שמישהו עומד לתקוף, המלחמה כבר קרתה בראש שלי עוד לפני שהיא קרתה במציאות, ואני רואה דימויים במוח שעדיין לא קרו. אם אני מאמין להם, אז הגוף שלי יגיב בכיווץ, פחד ואימה, ויכול לקחת את המסלול של הגנה דרך תקיפה בצורה עקיפה או ישירה ויפעל בדרך כלשהי כדי למנוע את זה. זה הצעד הראשון במלחמה. במידה ומה שדמיינתי קורה בצורה כלשהי מתישהו במציאות בעתיד, אז המוח ההישרדותי אומר לי ״אתה רואה, צדקתי, הם עשו את זה בסוף, ולכן תקשיב לי תמיד ותמיד תגן על עצמך כי הם אוייבים ורק רוצים לקחת ממך״.זאת אמונת יסוד של מנגנון ההישרדות של כל בני האדם, וקיימת בין אנשים בדיוק כמו שקיימת בין מדינות שכל צד בה חושב את אותה אמונה. ולכן אין דרך לצאת מהלופ הזה, כי כל צד מאמין בה אז איך אפשר לצאת ממנה אם כל צד חושב כך על הצד השני? אך בואו רגע נבין את זה לעומק יותר, אם אתם עדיין איתי ורוצים עוד, אז כדאי להבין שאחת הדרכים הערמומיות של המוח ההישרדותי שלנו לגרום לנו להאמין שאנחנו צריכים הגנה, הוא ההשוואה.הוא טוען תמיד שהצד השני יותר גרוע מאיתנו ומה שעשה עד היום, הוא עלול לעשות יותר גרוע למולנו. זאת הנטיה של המוח ההישרדותי שלנו להגזים ולהקצין בדמיון את העובדות למצב קיצוני יותר כדי להוכיח לעצמו שהדברים גרועים. דבר נוסף שהמוח ההישרדותי שלנו מביא הוא: ״הוא עשה את הצעד הראשון״, ״זאת עובדה״. ובכך ללא שום אופציות, הוא סוגר את האפשרות לגלות אפשרויות נוספות. זאת הדרך שלו לתת לגיטימציה להגנה, שהרבה פעמים מבוטאת בתקיפה, כ״תגובת נגד״. זה טריק כל כך ישן וכל כך ערמומי שרוב בני האדם נופלים בו. ״הוא/הם/היא עשו לי הרבה יותר גרוע ממה שאני עשיתי להם״, ״הם הרבה יותר גרועים״, ״בפעם הבאה הם יעשו משהו קשה יותר״, ״זה לעולם לא יגמר״. ואז הוא מראה לכם את ההוכחות… זה וזה וזה וזה… ואין ספור הוכחות.השאלה שכדאי ממש לשאול באותו הרגע הוא: האם הן נכונות באמת? מה אני לא רואה כשאני חושב את המחשבות האלו על האחר? מה אני מפספס? היכן אני עשיתי מעשים גרועים כמו שאני חושב על האחר? אתם מבינים? לאדם ששואל שאלות עמוקות, יש יכולת להתבונן על המעשים שלו, מכיוון שמנגנון ההישרדות לעולם לא יסתכל על הגוף שבו הוא שוכן, הוא יסתכל רק על האחר. ושאלה או חקירה עצמית היא הדבר היחיד שיכול להוציא אותו משם. אז בואו נלך צעד קדימה, כי אני יודע מה המוח שלכם יכול לומר עכשיו (כי הייתי שם בעצמי) המוח שלכם אולי יגיד עכשיו ״אז מה אתה מציע? שאני אשתוק? ואתן להם להיות אלימים כלפיי?״ נכון שזה מה שהוא אומר? שהוא לא רוצה להיות קורבן? ברור!״כי הרי לא עשיתי דבר, אפילו לא התגוננתי, ואני מותקף ומותקף ומותקף. חלאס כמה אפשר?!״ אני לא הולך לתת לכם עצות כאן במאמר הזה, אין לי אפשרות וגם לא הייתי יכול אם הייתי רוצה. אך אגיד לכם דבר פשוט: המחשבה/שאלה הזאת ״מה אתה מציע, שאני אשתוק למול האלימות הזאת?״ היא שאלה מאוד טובה, שנשאלת לצערנו הרבה הרבה זמן אחרי שכבר נעשה הצעד הראשון במלחמה, כנראה על ידי הצד השני, וכבר החלה המתקפה מצד כלשהו, ללא דיאלוג, ללא משא ומתן, לרוב כי אותו צד שהחל במתקפה היה פגוע (הוא מאמין שזה מכם) וכבר החל את ההגנה שלו דרך צעדים שפוגעים בכם. ולכן פה אנחנו נכנסים לתחום אחר במאמר הזה שעוזבת לרגע את התובנה של ביירון קייטי ״הצעד הראשון במלחמה הוא ההגנה״, לתוך השאלה: מה עושים אחרי שכבר כל המלחמה הזאת ביני לבין האחר נמצאת כבר במצב גועש ונראה שאין דרך חזרה אל הלב, ויש רק שנאה, האשמות ופחד? ואני מרגיש רק קורבן כאן? התשובה שאני הולך לתת לכם כאן לא תעזור לכם, כבר אני אומר לכם מעכשיו, כי התשובה האמיתית תצטרך להיעשות בפועל על ידכם ולבוא מתוככם, מה גם שזה רק התובנות והנסיון שלי. שלכם יותר טובה משלי. בכל אופן זאת התפיסה שלי לדרך להתחיל בכלל לצאת מהמצב הנואש הזה של מלחמה ביננו לבין האחר (שלא רוצה להגיע למשא ומתן או פגע בנו מאוד קשה) הוא בכמה צעדים: 1. קודם כל לרפא את עצמנו. שזה אומר קודם כל לתפוס מרחק מנטלי ואם יעזור לזה מרחק פיזי, אז לקחת מרחק פיזי. העניין הוא שלא תמיד אפשרי להתרחק פיזית (למרות שתמיד יש פתרונות), אז נדרש ללמוד איך לתפוס מרחק מנטלי, ויש דרכים לכך. אחת

מרץ 2025 לפני שלוש שנים, בזמן המעבר שהיה לי מלהפסיק להעביר קריאות אישיות בעיצוב האנושי אחרי 12 שנים, לאימון וליווי רגשי (ראו פוסטים קודמים כדי להבין למה), למדתי וחקרתי על הדבר שהכי חם היום בנושא מערכות יחסים – דפוסי היקשרות. ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי את העומק של ההיקשרות הבטוחה ביחס להיקשרות הנמנעת והחרד הקלאסיים. גיליתי כמה ריפוי היקשרות בטוחה יכולה להביא לי ולכולם. בזמן שחקרתי על זה גם למדתי הרבה על נושא הטראומה וההיקשרות מתוך כאב טראומתי. ומכיוון שאני מאמין, ואף אגיד בלי להתבייש – יודע בוודאות בתוכי, שאין אדם שחי ללא טראומה, קטנה או גדולה, מודעת או לא מודעת, מבחינתי כל בני האדם מושפעים מכך בתוך מערכות יחסים. העיצוב האנושי כמערכת ידע ואיבחון מאוד מדויק, יודע כיצד להראות על כל אדם את הצל הכי עמוק שלו ואת הפונטציאל הכי גבוהה שלו. המידע הזה מדויק כמו סכין יפנית שיכול להכניס אתכם להלם. אך כמו שהסברתי במאמר אחר שלי, העיצוב האנושי לא יודע להגיד מה קורה במציאות כעת, איפה אתם בטווח בין הצל לאור שלכם, וזה מה שעושה את כל השוני. כשזוג מגיע לקריאת מפת העיצוב האנושי, לא משנה באיזה שלב הוא בקשר, בין אם הם שלושה שבועות ביחד או 10 שנים. מקור הכאב הטראומתי של כל אחד מהם, גם אם הם עברו טיפולים רבים וריפאו את רובו, עדיין יכול לחיות שם במנגנון ההישרדות שלהם. העיצוב האנושי יכול להראות את השוני ואת הדברים הדומים בין 2 אנשים, את החיבורים שנוצרים באנרגיה המשותפת ועוד הרבה – בדיוק רב. כאשר זוגות היו מגיעים אליי, הייתי יכול להראות להם את הצרכים השונים אחד מהשני והם היו יכולים להבין בדיוק מה כל אחד מבקש וצריך ברמה שלעולם אפילו לא שמעו אחד מהשניה. אם הייתי יכול לתת לכם דוגמא מתוך ממלכת החיות איך העיצוב האנושי היה מאבחן, אז כך הייתי אומר לזוג: ״תשמעו, אתה זברה ואת סוס. אתם דומים, מאותה משפחה, אבל יש לכם צרכים שונים זה מזה. אתה צריך לרוץ למרחקים קצרים, ואת רצה למרחקים ארוכים. אלו הצרכים שלך ואלו הצרכים שלך״. ואז כמובן הם בדרך כלל מאשרים שזה אכן כך. כביכול זה נראה כמו חלום, לא? כי אחד מבני הזוג יגיד, ״סוף סוף מישהו אומר לבן זוג שלי מה שאני באמת צריכה! הללוייה! הגיע המושיע שיראה לו סוף סוף את הצרכים האמיתיים שלי!״ אך אפילו שהעיצוב האנושי מסביר בצורה מדוייקת את הצרכים העמוקים שלנו, מה שהוא באמת עושה באותו הרגע, זה שהוא מיד מפעיל את דפוסי ההישרדות שלנו. בדרך כלל הדפוס הנמנע של אחד מבני הזוג יתחיל לפעול. למה? מכיוון שהחלק הטראומתי במוח שיצר את מנגנון ההימנעות אצלו במהלך החיים ונמנע מלהיות פגיע, חשוף ומודה שהוא זקוק ממש לצד השני, יאמר: ״אוקי, אם אני זברה והיא סוס, אז היא לא הולכת להשתנות, היא תישאר כמו שהיא ואני לא הולך לקבל את הצרכים שלי בזוגיות הזאת למולה, אז אני אעדיף כבר להתרחק ולהתכנס בתוך עצמי.״ ככה מדבר הנמנע, וזה קורה ברמה הלא מודעת שלו. עכשיו, הצד השני שאמר ״איזה כייף שסוף סוף הוא יראה את הצרכים שלי״ הוא בדרך כלל יהיה הצד עם הדפוס של ההתנהגות החרדה. זה שפוחד להציף את הצרכים שלו ולהתעמת במערכת היחסים, מתוך הפחד העמוק שיעזבו אותו. החלק האירוני כאן הוא שהוא זה שרצה שהצד השני (הנמנע) יבוא לקריאת מפה כדי שסוף סוף יוכל להתחבר אליו דרך מה שהקורא מפות בעיצוב האנושי יגיד לו. כל זה לטעמי, היא טרגדיה אחת שלמה, וחוסר מודעות למהי היקשרות בטוחה באמת וכיצד להשיג אותה בתוך מערכת יחסים. היקשרות בטוחה אינה מושגת מתוך הראיה של איפה אנחנו שונים ואיפה אנחנו מתחברים, אלא מתוך חוויה של הקשבה והיחשפות לפגיעות של הנזקקות העמוקה שלנו שאותה לא בהכרח קיבלנו בילדות או בהיסטורייה הזוגית שלנו. למעשה אפילו שהידע של העיצוב האנושי כוונותיו טובות, כי הוא יכול לתת ממש את כל הידע המתאים כדי לעזור לכל צד להבין את הצרכים של הצד השני, כמעט בצורה מושלמת, הוא יכול לעשות גרוע יותר במצבים מסויימים כאשר הוא מונגש בצורה כזאת. נכון, שמעתי כמה פעמים את המשפט ״העיצוב האנושי הציל לנו את מערכת היחסים שלנו״, ומי אני שיגיד לכם אחרת? אבל כשאני שומע את המשפט הזה, ממי אני בדרך כלל שומע את זה? מהצד שהיה לו קשה בתוך הקשר וקיבל קצת נחמה שמבינים אותו ואת הצרכים שלו דרך מה שמפת העיצוב האנושי מגלה. אך האם הצד האחר בקשר שנסחב לתוך הידע הזה באמת בטוב? האם הוא מקבל את החלק הבטוח שלו בתוך הקשר? רוב הסיכויים שלא. העיצוב האנושי, כמערכת ידע מדהימה ומאוד מדויקת, אינו יכול להעניק תחושת ביטחון בתוך מערכת יחסים, ולמעשה כאשר הפצע הטראומתי שלנו עמוק או חבוי, הידע הזה, של השוני ביני לבין האחר, אפילו יכול רק להרחיק מהצד השני. העניין הוא שכאשר נמצאים בהיקשרות בטוחה בתוך קשר, דווקא אז יותר קל לקבל את השוני של הצרכים ביננו לבין הצד השני. כי יש אהבה שרוצה להינתן, יש כוח להעניק ולהתחשב. זאת חוויה שקיימת למרות הצרכים השונים שלנו, למרות הפחדים שלנו ולמרות הנזקקות שלנו. כי ברגע שהפצע הטראומתי שלנו קולט שהצורך של הצד השני לא יתקבל על ידנו והצורך שלנו אולי לא יתקבל על ידיו, יהיה לו מאוד קשה להירפא, הוא יעשה הכל כדי להימנע מריפוי אמיתי. הוא יכנס למצב הישרדותי שבו הוא רואה את עצמו לבד, שבו הוא מרגיש שונה מהאחר, דחוי או אפילו אינו יכול להרגיש מחובר, ורחוק מלהרגיש בטוח. מה הוא כן ירגיש? הוא בטוח ירגיש מאוד מחובר לעצמו ״אני מחובר לצורך שלי ויודע שזה מה שאני צריך לקבל ואני לא מוותר עליו!״, אבל הוא שוכח שחווית ביטחון עמוקה עם אדם אחר, היא להזדקק לאדם נוסף ולהודות בכך. בהודיה הזאת מתקיים הריפוי האמיתי. עבור הנמנע, הפחד לגלות שהוא זקוק לאחר, מונע ממנו לראות שבתוך ההזדקקות אפשר להרגיש חופש עמוק, ושהזדקקות אינה אומרת תלות שלילית שבה הוא שוכח את עצמו ואת האינדבידואליות שלו, אלא בעצם היא תלות חיובית שמגיעה ביחד עם האינדבידואליות ויש שם גבולות ברורים עם האחר והעולם. אז מתי לדעתי כן קריאה זוגית בעיצוב האנושי יכולה לעבוד? לא עבור הזוג עצמו ולא כקריאה זוגית, אלא בתוך טיפול, כשהמטפל שעובד עם הזוג הוא היחיד שמכיר את המפות של הזוג, ואינו מציג בכלל את העיצוב האנושי בתוך המפגש, אלא שם את הידע בחלק האחורי של הראש שלו. אז כשצריך, ברגעים מאוד ספציפים בתוך הטיפול, הוא יוכל לשלוף צורך שלא מדובר בתוך הקשר ולבדוק אותו בהתאם למה שעולה בתוך השיח, וגם זה מאוד תלוי בסוג הטיפול. זהו נושא מורכב, ואמרתי

  באמת יש אינטליגנציה אנושית בעולם הזה? תראו איך העולם שלנו נראה.   ואכן לאחוז מסויים ולא גדול של האנשים בעולם יש אינטליגנציה נמוכה מאוד. אלו אנשים שהולכים בדרך השלילית, שלא פיתחו מספיק את האינטליגנציה האנושית שלהם, ועושים או עלולים לעשות מעשים שפוגעים קשה באנשים אחרים ובעולם.   אך כשמסתכלים מספיק קרוב רואים שרוב העולם בנוי מבני אדם עם אינטליגנציה אנושית מספיק גבוהה בשביל להיות טובים לעצמם ולאחרים ברוב הזמן.    אבל כשמדברים על אינטליגנציה אנושית, מבינים שזה לא קשור בכלל לאייקיו או אפילו לא לאינטליגנציה רגשית שהיא היכולת להבין רגשות ולהתחבר אליהם בפנים ובחוץ. אינטליגנציה אנושית, היא משהו הרבה יותר רחב מכל זה. אינטליגנציה אנושית היא למעשה היכולת להתחבר, לא משנה באיזו דרך זה קורה, דרך הלב, הראש, עם מילים, בלי מילים, תנועה, מגע, שתיקה. חיבור הוא חיבור, והוא השורש של כל ריפוי.    כאשר אנחנו עושים פעולה או אי פעולה שמניבה תחושה של חיבור, אז אנחנו חשים את זה בגוף.   לתחושה של חיבור יש שמות רבים ואזורים שונים בגוף. כל אחד מרגיש אותו באזור אחר, לאחד זה יותר בלב ולשני זה יותר בבטן ולאחר זה במקלעת השמש או בגרון, ויש כאלו שפשוט חשים תחושת ביטחון כשהם מחוברים.     כאשר החיבור מתקיים אנרגיה עוברת בתוכנו וביננו לבין האחר, החשמל זורם בגוף יותר טוב, החלקים בתוכנו מתפקדים יותר בחיוניות.    אינטליגנציה אנושית היא הכוח ליצור חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין אחרים. אי אפשר או זה או זה.  המהות של חיבור הוא להרגיש את עצמנו ואת האחר בו זמנית. אמפתיה היא תוצר של חיבור, של אינטליגנציה אנושית.    ככל שיכולת החיבור שלנו לעצמנו ולאחרים בו זמנית גבוהה יותר, כך האינטליגנציה האנושית שלנו גבוהה יותר וכך יש לנו יותר יכולת חיבור.    תנועה של חיבור יכולה להיות גם לומר “לא” ולשים גבול ברור, כי אז אנחנו מתחברים לעצמנו. אך היא יכולה להיות “כן” גדול ברגע אחר ולעשות משהו עם אדם אחר.    אנשים עם אינטליגנציה אנושית נמוכה יכולים להתחבר לאחרים רק ברבדים מצומצמים ומכיוון שכל אדם במהותו רוצה להתחבר, כדי לייצר חיבור הם צריכים לשלוט בתנועה של אחרים או לעשות דברים למולם שעלולים להיות לא רגישים או פוגעניים, אפילו שכל מה שרצו הוא להתחבר איכשהו.    חשוב להבין שלעולם לא נוכל לייצר אינטליגנציה מלאכותית שיכולה לעשות פעולת חיבור כמו אינטליגנציה אנושית. והסיבה הפשוטה היא שחיבור מתקיים רק דרך גוף ביולוגי, ומכיוון שאין לאינטליגנציה מלאכותית גוף ביולוגי ולעולם לא יהיה לה, זה לא הולך לקרות. הגוף הביולוגי הוא מכונה שמחוברת לכדור הארץ והיא חלק אינטגרלי מכדור הארץ. הגוף שלנו עשוי מחומרים מכדור הארץ. וכמו שגוף של אדם לא יכול לחיות בחלל באופן טבעי לאורך זמן, כך לא יכולה להיות אינטליגנציה מלאכותית בגוף ביולוגי לאורך זמן.    אני חושב שהמדע ינסה, ויגיע לתוצאות טובות, אבל האגו של המדע יקרוס לתוך עצמו כשיגלה לבסוף אחרי עשרות שנים של נסיונות שהדרך הטובה ביותר לייצר אינטליגנציה ביולוגית אנושית היא משהו שכבר קיים – לעשות ילדים! אבל הוא יבין את מה שהרבה אנשים מבינים כבר היום, שחינוך אמיתי דרך דוגמא אישית וחיבור הוא הדבר הכי חשוב שיש.    – אינטליגנציה זו לא חוכמה   לאינטליגנציה אנושית אין גבולות, מכיוון שלחיבור אין גבול. חיבור נעשה דרך הרובד הביולוגי שלנו, זה הכוח שטמון בגוף הביולוגי שלנו, דרך החושים שלנו, דרך השדה האלקרומגנטי של הגוף, ודרך אנרגיות שקיימות בגוף ומתחברות לשאר האנשים ולסביבה, שהמדע עוד רחוק מאוד בשביל להתבונן עליהם.    חיבור הוא הכל, הוא אינו רק חוכמה של המוח, של ידע. חיבור חי ברגע הזה, לא ברגע אחר, והוא זורם ברגע זה בינכם לבין עצמכם ובינכם לבין הסביבה שלכם ובינכם לבין אנשים.    כאשר מתחילים להסתכל על הנושא הזה מהזווית הזאת, מבינים שככל שאנשים מפותחים יותר באינטליגנציה האנושית שלהם, הם יודעים יותר להתחבר לאחרים, ולא בהכרח שהם יהיו אנשים חברותיים וסוציאלים.    חיבור אינו רק בתקשורת המילולית, חיבור הוא תגובה שיכולה להיות בכל צורה אפשרית ואי אפשר לשים אותה בתבנית, למרות שמנסים. אל התחושה הסופית ברגע היא של חיבור.    גם כשלמדתי תקשורת מקרבת במשך מספר שנים, לא באמת הצלחתי ליצור את החיבור שרציתי מתוך תרגול, במשך שנים.    עד שגיליתי שלא פיתחתי מספיק את יכולת החיבור שלי ברגע הזה. הבנתי שהניסיון שלי להעניק הקשבה ואמפתיה לאחר ולדבר רגשות וצרכים, הם תרגול חיצוני למשהו שאין לו מילים. כי לאינטליגנציה אנושית, לחיבור, לא תמיד צריך מילים, אך מילים הן חלק ממנה.   התקשורת המקרבת גילתה לי עולם מופלא שרק הבהיר לי כמה חסר לי חיבור אמיתי בתוכי. כי הרגשתי את הפער בין תרגול של הקשבה ואמפתיה לבין חיבור אמיתי שאותו אפשר לייצר רק תרגול עמוק יותר של הקשבה לגוף.   כדי לפתח אינטליגנציה אנושית נדרשת הקשבה לגוף, לחוכמה של הגוף, שהיא מורכבת כל כך, שהמוח שלנו לא יכול להכיל אותה במודע. אך המוח הוא חלק ממנה. מכיוון שהוא חלק מהגוף.    ישנם המון דרכים ושיטות שמאמנות חיבור, כל אחת מלמדת חיבור בצורה שלה, בין אם זה דרך מגע, תנועה, טנטרה, תקשורת ועוד… כל אדם הולך ללמוד את הכלי שהוא הכי צריך בו חיזוק כדי להרחיב את יכולת החיבור שלו, כי בסופו של דבר כל מה שכל בני האדם מבקשים הוא חיבור.    במאמר הבא אדבר על הדרך שגיליתי עם עצמי כדי לתרגל חיבור ביום יום ואיך זה מרגיש ונראה בפועל. עקבו אחרי אם תרצו לקרוא עוד.    תודה שקראתם ליאב

אחת השאלות הטובות שמעירות אותי מכאב לתוך בהירות היא: ״באיזו מציאות זה קורה?״ או בגרסה הקצרה יותר: ״באיזו מציאות?״ זאת שאלה פשוט מעולה, שלמדתי מביירון קייטי ושבה השתמשתי יותר ויותר ככל שפיתחתי את שיטת PSI-העצמי הפונטציאלי (לשעבר: תרפיית יקומים מקבילים). אז איך עובדים עם השאלה הזאת? לפני כן אסביר כמה הערות: 1. כדי לעשות אותה צריך לזהות מחשבות מציקות שמתווכחות עם המציאות, אחרת זה לא עובד רק על רגשות, אלא צריך להיות ברור עם המחשבה. 2. בתור התחלה עדיף לעבוד עם מחשבות שקשורות לאחר ולא לעצמנו, כמו ״היא צריכה…״ ולא ״אני רוצה״. 3. אי אפשר לעשות אותה בזמן של כאב רגשי חזק, כי זה לא יעבוד; זאת שאלה למחשבות מלחיצות ברמה קלה עד בינונית, לא לכאב חזק, ולכן עדיף להתחיל עם דברים קטנים. זאת הדרך לעבוד עם השאלה: בכל פעם שיש לכם מחשבה מלחיצה שרוצה משהו שונה מהמציאות, כמו: הוא אמור להיות יותר קשוב אליי, תשאלו את עצמכם: באיזו מציאות? באיזו מציאות אני רוצה שהוא יהיה יותר קשוב אליי? פה? או באיזה יקום אחר? כשעולה לך המחשבה: ״הייתי רוצה שהיא תהיה יותר רכה אליי״, תשאל את עצמך ״באיזו מציאות זה קורה? פה? במציאות כאן או במציאות אחרת?״ כמה הערות למחשבות הספקניות לגבי מהות השאלה: 1. השאלה הזאת אינה שוללת צורך לשנות את המציאות אם היא לא טובה אליכם, אלא דווקא פותחת לכם אפשרויות נוספות לעשות זאת. 2. אם אתם חושבים שעל ידי קבלת המציאות דרך השאלה הזאת אתם תהיו בקורבנות יותר גדולה כלפי מה שעדיין פוגע בכם, אז זה לא עובד ככה. לדוגמה: אם יש לכם מחשבה ״הוא לא אמור לדבר אליי באלימות״ למול מישהו נרקיסיסט, ואתם שואלים את השאלה ״באיזו מציאות הוא לא אמור?״ וקולטים שאתם עובדים על עצמכם בעיניים ובמציאות כאן זה לא קורה, אז למעשה אתם סוף סוף תתעוררו לכך שזה מה שקורה עכשיו ותקבלו את זה (כנראה בכאב רב), ואז תהיה לכם מוטיבציה לשנות את זה ולהפסיק להתווכח עם המציאות. לגבי מחשבות שקשורות לעצמכם למול אדם אחר, כמו: ״אני רוצה להכיר אותה, היא מוצאת חן בעיני״, ואז אתם שואלים ״באיזו מציאות?״. יש נטייה לחשוב שהשאלה הזאת יכולה להיות כהימנעות ואז לא לפעול, אך זה לא כך. כי ברגע שתקלטו שהמחשבה שלכם מדמיינת את הפעולה, אבל הגוף לא זז, והמחשבה שלכם רואה את זה קורה ביקום אחר ולא פה, מיד הנוכחות שלכם תקפוץ חזרה ליקום כאן וזה יחבר אתכם לגוף. כמובן שאם אתם רוצים להשתמש בצורה לא טובה עם השאלה כדי לייצר הימנעות, אתם יכולים. למעשה מכל תרגול של מודעות אפשר לייצר הימנעות, למוח יש את כל הטריקים שלו, אבל גיליתי שלשאלות, למוח הכי קשה לייצר הימנעות, כי שאלה תמיד מובילה למשהו חדש והיא למעשה פעולה הפוכה מהתקיעות שמנגנון ההישרדות שלנו גורם לנו. לאט לאט, ככל שתירגלתי את השאלה הזאת כשיכולתי, ראיתי שברגע שעלתה מחשבה שרוצה משהו שאין לי, אני מיד חוזר לעצמי, מקבל בהירות גדולה ומאפשר לעצמי. תחשבו עכשיו על משהו שמעצבן אתכם במישהו או משהו שאתם רוצים לקבל, תגידו את המחשבה בראש, ואז תשאלו: ״באיזו מציאות זה קורה?״ והמוח שלכם ישר יחזור לכאן, ותתכוננו להרגיש כאב רגשי עם זה, זה חלק מהעניין. שיטת PSI מביאה את אותו רעיון אבל מהכיוון המודע: זאת טכניקה של דמיון מודרך, שבאמצעותה אנחנו נכנסים בצורה מודעת ליקום מקביל שבו קורה משהו שאין לנו כאן, ומשם אנחנו מתחברים לאיכויות שקיימות שם ומתאחדים איתן על מנת להביא אותן אלינו ליקום הנוכחי. את PSI אפשר ללמוד אצלי או לעבור אותה במפגשי ליוויי אישי איתי.

הכותרת הזאת היא תובנה שלמדתי בשלוש שנים האחרונות. בעיקר כשאמא שלי חלתה בסרטן ונפטרה תוך 7 חודשים. ראיתי כמה החיים דורשים תחזוק בשביל לחיות אותם, אך זה לא רק במצב בריאותי קיצוני.   כל דבר בעולם דורש תחזוק ומאמץ דרך עשיה ותנועה, אי אפשר לחיות את החיים ללא תנועה, חקירה ומחשבה. אפילו בשביל לקטוף עלים או פירות כדי לאכול צריכים לנוע. כך החיים עובדים.   תחזוק דורש מוטיבציה, ממש מוטיבציה לרצות לחיות, וכשאין תחזוק, המוות פשוט קורה. לא שהמוות הפיזי הוא דבר שאמור להפחיד אותנו, הוא יקרה גם ככה. מכאן עולה השאלה כמה אני רוצה לחיות ובאיזו איכות?   הם דורשים מאיתנו להיות במאמץ מסויים כדי לחיות אותם. כשאין מאמץ, המוות מתקיים. זה בעצם מה שנקרא לגדול מלהיות ילד ללהיות מבוגר. זה האתגר של כל בני האדם. בגלל זה תמיד אומרים שהמוות מחכה לנו. כי הוא תמיד קיים ברקע ומאוד קל להרפות וללכת אליו.   באופן אישי מה שאני יותר חושש ממנו זה לא המוות הפיזי, זה המוות בעודי בחיים. ולכן גם אם נולדתם עשירים, זה לא באמת מה שפותר אתכם, עדיין תצטרכו לתחזק את העולם שלכם.   מאז שאמא שלי נפטרה והתבוננתי על התובנה הזאת, גיליתי כמה היא מחוברת גם לתחזוק מערכות יחסים ותחזוק האיזון המנטלי והנפשי שלנו.   מערכת יחסים דורשת תחזוק, מאוד קל להתנתק ולתת למערכת יחסים למות, זה פשוט קל. ניתוק רגשי, ניתוק תקשורתי והופ הקשר גוסס ולבסוף מת.הרבה יותר מאתגר לתחזק מערכת יחסים ולשמור עליה מאוזנת, לא משנה אם הסטטוס שלה היא זוגיות, חברות או אחרי פרידה של קשר רב שנים.   כפי שמערכת יחסים דורשת תחזוק, כך גם העולם הפנימי שלנו דורש תחזוק. אנחנו יכולים להיות במצב הקיצוני של פוסט טראומה עד למצב שאנחנו מוטרדים וכואבים רגשית ממשהו שקרה לנו, ונדרש תחזוק כדי לאזן את העולם הפנימי שלנו של המחשבות והרגשות.     כשליוויתי אנשים בשנים האחרונות ראיתי כאלו שבחרו לתחזק את עצמם, ללמוד כלים לעזרה עצמית ולעשות אותם, וכאלו שפשוט בחרו לא לעשות דבר ולתת למוות לקחת אותם (הפנימי וגם הפיזי). וכאן מותר לשאול את השאלה, איך עושים זאת? כיצד אנחנו מתחזקים את מערכת היחסים שלנו? כיצד אנחנו מתחזקים את עצמנו?   לא יאמן שהתשובה היא כזאת קלה: לבקש עזרה ותמיכה מאדם נוסף. כן, זה כזה פשוט. זה מאוד קשה לעשות זאת לבד, בעיקר במצבים שבהם המחלה היא קשה, הטראומה היא חזקה. פשוט אי אפשר לבד.   פגשתי הרבה אנשים בקיצוניים של בריאות פיזית או נפשית שהתעניינו בליווי איתי, ואני תמיד מסביר להם שבמצב שהם נמצאים בו, הם לא יכולים לראות את הפרספקטיבה הרחבה ולהבין לאן ללכת. הכאב והסבל, לא מאפשרים להם להיות מודעים לכיוון החיים, כי הם מושכים לכיוון המוות. צריך אדם שנמצא לגמרי בחיים כדי לעזור להם להתאזן. הם עצמם לא יכולים.   אני מסביר להם שהם חייבים לסמוך כמעט בעיניים עצומות ולהתמסר לעזרה ולעקוב אחרי ההוראות הפשוטות. קצת כמו שאדם שמגיע למיון, אינו בורר מה הרופא ואיזה רופא יטפל בו בעזרה ראשונה, הוא חייב להתמסר ולסמוך כדי לקבל עזרה.   כמובן שאם העזרה לא עוזרת אחרי כמה זמן, לנסות עוד עזרה ולא להפסיק עד שמוצאים את התמיכה הנכונה, כי תמיד יש כזאת.   אבל לא לקבל עזרה בגלל הפחד שלא תתקבל עזרה מדוייקת או מתוך פסימיות שלא תהיה עזרה, היא למעשה הכחשה למצב.למעשה לרוב האנשים שנמצאים במצב קיצון, יש המון פסימיות לריפוי שלהם, שזה אחד הסממנים שהמוות מתקרב. בין אם זה מצב בריאותי קשה, מערכת יחסים, ובמקרה הגרוע אדם שנמצא בדיכאון עמוק בגלל אי טיפול בטראומה.   ישנם אנשים שמוצאים מיד את העזרה הנכונה וישנם שעוברים מסע גם בתוך מציאת הליווי הנכון.   לטעמי אחת הטעויות הגדולות של הרבה אנשים היא שהם מנסים לקבל עזרה מאדם לא מקצועי או אדם שקרוב אליהם. זה לא נכון מהרבה בחינות שלא אפרט כאן. בקשת עזרה היא תמיד מאנשים שיש להם יכולת וידע להדריך אתכם לעזרה.   אך עכשיו השאלה הגדולה שעולה כעת, היא כמה באמת אנחנו מרגישים בחיים? האם אנחנו צריכים תחזוקה? בשביל לתחזק את החיים, אנחנו נדרשים להיות עירניים לעצמנו ולמערכות היחסים בחיינו, וזה בדיוק הקונפליקט,   כי מי שאינו מאוזן עם עצמו, גם לא יהיה עירני לעצמו ולרמת הכאב שהוא נמצא בה. אגב, זה כך גם בעניינים בריאותיים. אמא שלי לא הלכה לטפל בעצמה כמו שצריך במשך שנים, ופשוט חיה עם כאב פיזי הרבה שנים, כי התרגלה אליו, הוא הפך להיות חלק מחייה עד שזה היה מאוחר מדי.   אנשים שחיים בסבל וכאב תמידי לא מודעים לכך שהם לא מאוזנים. זאת הבעיה של העולם שלנו. והקטע המצער באמת עוד יותר, זה שמאוד קשה לעזור למי שאינו רואה שהוא צריך עזרה.   גם זוגות יכולים לחיות בסבל, ואף אחד מהם לא יבקש עזרה או תמיכה בגישור רגשי בינהם. והם יחיו ככה שנים. מבלי לדעת שיש סיכוי בכלל שהם יכולים לחיות ברמה אחרת של תקשורת וחיבור. אי אפשר רק לבד כל הסיבה שכתבתי את המאמר הזה, הוא להבין שאי אפשר לעשות את זה לבד לגמרי. גם אם אתם יודעים הרבה דברים, גם אם יש לכם הרבה כלים לעזרה עצמית, לפעמים לבד זה בלתי אפשרי להתאזן ולתחזק. הרבה אנשים חושבים שהדברים יעברו לבד, שזה יעלם, שזה ישתחרר שמשהו יתאזן ומפחתים תקווה אשלייתית.   אז החדשות שלי לכם יקרים ויקרות, זה לא יעבור או ישתחרר אם לא תבקשו עזרה ותקבלו תמיכה. זה פשוט ימשיך לכיוון המוות. הסוד הוא בלהתמסר לעזרה מהאחר.   לתחזק את עצמכם ואת מערכת היחסים שלכם כדי להיות בתוך החיים. זה אומר ללכת לליווי, לגישור, לטיפול ארוך טווח, או לכל מטפל שמתמחה בטיפול שלו, ושיכול להוביל אתכם לאיזון שהגוף שלכם צריך או לתחזוק שאתם צריכים כדי לשמור על עצמכם או על מערכת היחסים שלכם. ונכון, לתחזק את עצמכם או את מערכת היחסים שלכם עולה כסף, אבל זאת השקעה הרבה יותר שווה מכל השקעה חומרית אחרת. התצואה בהשקעה בעצמכם היא בערך 1000 אחוז מהכסף שתשקיעו.   היום בממוצע עולים פגישות עם אנשים מקצועיים בין 1200 ל 1800 ש״ח בחודש (לפגישה אישית עבור אדם אחד בשבוע). לא לכל אחד יש את האפשרות הזאת. אבל האמת היא שאם אתם רוצים איכות חיים חדשה, זה שווה לתת לעצמכם בערך 6 חודשים כאלו ולנסות. אני עברתי כזה בעצמי במשך שנתיים וזה היה לי מדהים. 2 טיפים: 1. אני תמיד אומר שאם אחרי 4 מפגשים, לא השתנה משהו בתוככם ולא הצלחתם להתחבר לאדם שמעניק לכם עזרה, זה בסדר לעבור למישהו אחר.2. לפעמים בטיפולים מסויימים, בעיקר אם הם

לפני 20 שנה, המילה ״סבל״ היתה המילה העיקרית שהשתמשו בה כל המורים הרוחניים שהכרתי (והכרתי המון), שהביאו המון זרז התפתחותי בתודעה של המון אנשים. לפי הבנתי מי שהביא את המילה “סבל״ לראשונה בהיסטוריה היה הבודהה עצמו וממנו כולם הושפעו לאורך אלפי שנים.   חלק מהמורים שלמדתי אצלם כמו: גאנגאג׳י, ראם-דאס, ביירון קייטי, ועוד כמה מורים שהשתמשו בעיקר במילה ״סבל״ לתיאור של כאב. הם לא דיברו במושגים של ״כאב רגשי״, הם דיברו במושגים של ״הסבל האנושי״ שבאנו איתו לעולם.   היום כבר לא רואים את המילה הזאת בלקסיקון האנושי, אלא אם כן הכאב הוא קיצוני, אז אנחנו נגיד ״אני סובל/ת״.היום בעידן הפוסט רוחניקי, אנחנו משתמשים במילים שלטעמי הן רכות יותר, כמו ״אני בכאב רגשי״, או ״אני בקושי״ וכנראה שאלו שמכירים קצת מילות רגש ומחוברים להם בעצמם, יוסיפו ״אני עצובה״ או ״בחרדה״. אבל אם אני אשאל אותם ״אתם סובלים?״ הנטיה כנראה תהיה לענות ״אני לא סובל, אני רק עצוב.״ באמת? האם לדעתכם זה נכון? כשחשבתי על זה, חשבתי על 2 סיבות עיקריות לתופעה הזאת: או שאנחנו פחות סובלים באופן כללי כאנושות, ואז מציגים את הסבל שלנו רק כ״כאב רגשי״. או הסיבה השניה היא שפשוט קשה לנו להשתמש במילה כזאת, כי אם נשתמש בה אנחנו נודה בכאב העמוק שאנחנו חיים בו כרגע ונצטרך להרגיש אותו.   לטעמי המילה ״סבל״ היא מילה שיש בה היקף הרבה יותר רחב מ״כאב רגשי״. לביירון קייטי יש את המשפט הידוע וההומוריסטי שלה שמגדיר סבל בצורה יפה ופשוטה,   היא אומרת: ״כשאני מתווכחת עם המציאות אני סובלת, אבל רק 100 אחוז מהפעמים.״ או שהיא אומרת ״אני אוהבת את מה שיש, לא בגלל שאני בן אדם רוחני, אלא בגלל שאני סובלת כשאני מתווכחת עם המציאות.״   אם תשאלו מטפלת או מורה לשיטה כלשהי במה השיטה שלהם עוזרת לאנשים, אני חושב שרוב הסיכויים שהיא לא תגיד לכם ״אני עוזרת לאנשים להשתחרר מסבל״. אבל לדעתי בתכלס זה מה שרוב השיטות לטיפול היום עושות בצורה הכי פרקטית.   אנחנו הרי רוצים לחיות חיים עם כמה שפחות סבל. בתפיסה שלי ״סבל״ זאת מטריה שתחתיה נמצא גם כאב רגשי, חרדות, גם פחדים, ולמעשה כל מתח, גם הכי קטן הוא סבל.   לא יודע מה אתכם, אבל להגיד ״אני סובל/ת״ עכשיו, יותר כואב מלומר ״אני עם כאב עמוק״. לפחות בחוויה שלי. לטעמי יש משהו בהכרה של לומר ״אני סובל/ת״ עכשיו, שמאפשר להביא נוכחות הרבה יותר חזקה לגוף.   כמובן שאפשר לפרט רשימת רגשות שליליים, כמו עצב, חרדה, דכאון לתיאור של ״סבל״. כי סבל הוא לא רק כאב רגשי.   האם לומר ״כואב לי רגשית״ לעומת ״אני סובל״ זאת הדחקה? אולי כן ואולי לא. תלוי באמת הפנימית שלי באותו רגע. כי ״כואב לי רגשית״ מתייחס רק לכאב. אבל ״אני סובל״ מתייחס גם להתנגדות שיש לי על הכאב הרגשי, שיכולה להופיע כחרדה.   בכל אופן זאת הפרשנות שלי. אולי כדאי לישון על זה רגע כדי לחוות את הפעם הבאה שאתם בכאב רגשי ולבדוק איך נכון לכם להגדיר אותו, ולבדוק מה קורה כשאתם אומרים באותו הרגע לעצמכם או לאדם אחר ״אני סובל עכשיו״.   מה שמביא לעוד מחשבה. האם לומר ״אני סובל עכשיו״ לאדם אחר, שהוא קרוב אליכם, לא יכניס אותו ללחץ ולפחד?   האם יכול להיות שבגלל ש״סבל״ זאת מילה מאוד כבדה ודחוסה, המעטנו להשתמש בה, כי לא רצינו שאחרים יחשבו שאנחנו במקום קשה מדי? ואולי גם יחוו סבל ביחד איתנו דרך דאגה יתרה?   האם זה באמת מספיק לתאר את מה שאנחנו עוברים דרך מילים ״אני בקושי״, או ״אני בכאב״?   ביירון קייטי לימדה אותי שסבל זאת כל מחשבה שמתווכחת עם המציאות, וכל כאב שמתווכחים איתו הוא סבל. אדם יכול לכאוב ולא בהכרח לסבול, עד הרגע שבו עולה לו מחשבה שהוא לא רוצה שהכאב יתקיים.   נכון, זאת מודעות מאוד גבוהה להגיע לרמת מודעות מחשבתית כזאת, בגלל זה רוב האנשים ששומעים ציטוטים של ביירון קייטי לא מצליחים לרדת לעומק התפיסות שלה (כמו: “קורבנות הם אנשים אלימים״ (לרוב כלפי עצמם). או ״אף אחד לעולם לא פגע בי, זה היה התפקיד שלי״ (בעיקר במחשבות שלי), או ״אני אוהבת שיש לנו גופים נפרדים, כך שכשאתה סובל, אני לא צריכה לסבול ויכולה להיות פנויה בשבילך״). ביירון קייטי   אני כותב את המאמר הזה, אולי כדי שהוא יעזור לי לבדוק האם באמת הורדתי את המילה ״סבל״ מרשימת המושגים שלי, אולי רק בגלל שאני מפחד שידאגו לי מדי ויבהלו ממה שאני עובר בתוכי כשאני אומר לאחרים ״אני סובל״, או שלמעשה אני מפחד להודות שבזמנים מסויימים זה לא רק ש״אני בקושי״ או ״אני בכאב״. אלא ״אני סובל״ ברגע זה! אפילו אם אני רק עצוב, או אפילו אם אני רק מדוכדך, כן, אני סובל. זה אולי סבל קטן או סבל גדול, אבל זה סבל, שהוא גם כואב..   וכן, זה אולי בסדר להודות בזה שאני בסבל, ושסבל הוא חלק מהחיים. ובאתי ללמוד כאן כמה פחות להתווכח עם מה שיש ולאהוב יותר את עצמי. הרי כאב חווים רוב הזמן, אך סבל לא תמיד. ככל שהתבגרתי ולמדתי לאהוב את עצמי, פחות סבלתי, ויותר למדתי לאהוב כאב.   המורה שלמדתי אצלה בעבר – גנגאג׳י, היתה אומרת ״כשלמדתי איך לסבול, הסבל הפסיק״, ואיך שאני רואה את זה, הסבל מפסיק כי סוף סוף אין מי שמתווכח עם הכאב, שגם ככה בא והולך.   ביירון קייטי הולכת עוד יותר רחוק ובתפיסה שלה גם כאב פיזי הוא ויכוח עם המציאות, אבל היא רק לעיתים רחוקות אומרת את זה למול קהל,  כי נדמה לי שהיא הבינה שכמעט רוב האנשים לא יבינו לאן היא חותרת עם זה.   בתפיסה שלי הכרה לסבל שלנו, זה הדרך לריפוי ולשחרור מסבל. אבל מכיוון שלא נהוג היום לצאת בפרסום בפייסבוק ״רוצים להשתחרר מסבל? בואו להכיר אותו בסדנה שלי״, אז אף אחד לא יפרסם את עצמו ככה.אך הכרה היא התבוננות, היא היכולת לעבד את הסבל שלנו בדרך שבה אנחנו מבינים שהוא חלק מסיפור העבר שלנו. הדרך שלי היא לכתוב את העבר שלי. וכך גם אני עובד היום עם קבוצות בתהליך איפוס חיים, שבו אנחנו כותבים את כל החיים שלנו בשיטת כתיבה מיוחדת של משפטים שמאפשרת לנו להתבונן על כל החיים שלנו ממבט יותר אובייקטיבי.   מקווה שאתם יכולים להודות בתוככם שלפעמים אתם גם סובלים בדיוק כמו שלפעמים אתם מאושרים, וגם זה יכול להיות בקיצוני ולפעמים גם בעדינות.   מאחל לכם ימים נעימים המון אהבה ליאב עברי