זאת אחת התובנות העמוקות שלמדתי מביירון קייטי.

מה היא אומרת?
אחרי 20 שנה שאני עושה את העבודה של ביירון קייטי (בעבר הייתי מלמד את השיטה בקורסים), הבנתי תובנה מאוד עמוקה. שכל המלחמות, כולן. לא 99 אחוז אלא 100% – מתקיימות כי יש מחשבה מפחידה על תקיפה (שעדיין לא קרתה בכלל), שהגוף מגיב אליה בפעולה חיצונית שהוא מגדיר כהגנה, עד כאן זה ברור הרי, נכון? אבל העניין הוא שזה למעשה הצעד הראשון במלחמה.

לדוגמא: אתם חושבים שמישהו עומד לעשות לכם משהו רע, ועולה לכם בדמיון תמונה שלו עושה את זה, ההגנה שלכם למול התמונה הזאת, תייצר כבר מלחמה בתוככם, ולפעמים היא גם תיצור תגובת נגד, נגד האדם הזה. דבר שגורם למלחמה חיצונית ולא רק פנימית בתוככם.

אתם לא חייבים להאמין לי, זה לא משהו שאני מנסה לגרום לכם להאמין. זה משהו שאני יודע ב 100 אחוז בתוכי. כדי לדעת את זה בתוככם, המאמר הזה הוא התחלה טובה, אבל מציע לכם לחקור את זה עם עצמכם אם בא לכם ממש לגלות את התובנה הזאת.

הסיבה שמגלים את התובנה הזאת דרך העבודה של ביירון קייטי, היא כי עובדים איתה למול מחשבות מלחיצות דרך שאלות. השאלה השלישית של העבודה של ביירון קייטי היא ״כיצד אני מגיב כשאני מאמין למחשבה הזאת? (או כיצד אני פועל למול הצד השני כשאני מאמין למחשבה הזאת?)״. והתשובה יכולה לנוע בכל מיני רגשות שליליים עד פעולות של בריחה, קיפאון, התגוננות או לפעמים תקיפה. כך למעשה מבינים שמחשבות מפחידות מובילות לפעולות הגנה עוד לפני שקרה משהו.

בסופו של דבר מגלים, שכל מלחמה שאי פעם קרתה, בין אהובים, גרושים, בין מדינות, בין חברים ובין שותפים עסקיים, התחילה כי היתה מחשבה מפחידה שקשורה לכך שהאחר עומד לתקוף. מה שגורם לפעולת הגנה לקרות עוד לפני שבאמת קרה משהו במציאות. כלומר במילים אחרות, המלחמה מתחילה במחשבות ולמעשה יוצרת מציאות.

המוח ההישרדותי הלוגי עושה את החישובים שלו ויודע להצדיק את המחשבה הזאת שמספרת למה נכון להגן קודם, וכך הוא עושה את הצעד הראשון במלחמה. למה זה הצעד הראשון?

כמובן שלא כל הצעדים הראשונים של הגנה נראים כמלחמה. הגנה מתבטאת גם כבריחה או קיפאון.
העניין הוא שאם אני מאמין שמישהו עומד לתקוף, המלחמה כבר קרתה בראש שלי עוד לפני שהיא קרתה במציאות, ואני רואה דימויים במוח שעדיין לא קרו. אם אני מאמין להם, אז הגוף שלי יגיב בכיווץ, פחד ואימה, ויכול לקחת את המסלול של הגנה דרך תקיפה בצורה עקיפה או ישירה ויפעל בדרך כלשהי כדי למנוע את זה. זה הצעד הראשון במלחמה.

במידה ומה שדמיינתי קורה בצורה כלשהי מתישהו במציאות בעתיד, אז המוח ההישרדותי אומר לי ״אתה רואה, צדקתי, הם עשו את זה בסוף, ולכן תקשיב לי תמיד ותמיד תגן על עצמך כי הם אוייבים ורק רוצים לקחת ממך״.
זאת אמונת יסוד של מנגנון ההישרדות של כל בני האדם, וקיימת בין אנשים בדיוק כמו שקיימת בין מדינות שכל צד בה חושב את אותה אמונה.

ולכן אין דרך לצאת מהלופ הזה, כי כל צד מאמין בה אז איך אפשר לצאת ממנה אם כל צד חושב כך על הצד השני?

אך בואו רגע נבין את זה לעומק יותר, אם אתם עדיין איתי ורוצים עוד, אז כדאי להבין שאחת הדרכים הערמומיות של המוח ההישרדותי שלנו לגרום לנו להאמין שאנחנו צריכים הגנה, הוא ההשוואה.
הוא טוען תמיד שהצד השני יותר גרוע מאיתנו ומה שעשה עד היום, הוא עלול לעשות יותר גרוע למולנו. זאת הנטיה של המוח ההישרדותי שלנו להגזים ולהקצין בדמיון את העובדות למצב קיצוני יותר כדי להוכיח לעצמו שהדברים גרועים. 
דבר נוסף שהמוח ההישרדותי שלנו מביא הוא: ״הוא עשה את הצעד הראשון״, ״זאת עובדה״. ובכך ללא שום אופציות, הוא סוגר את האפשרות לגלות אפשרויות נוספות.

זאת הדרך שלו לתת לגיטימציה להגנה, שהרבה פעמים מבוטאת בתקיפה, כ״תגובת נגד״. זה טריק כל כך ישן וכל כך ערמומי שרוב בני האדם נופלים בו.

״הוא/הם/היא עשו לי הרבה יותר גרוע ממה שאני עשיתי להם״, ״הם הרבה יותר גרועים״, ״בפעם הבאה הם יעשו משהו קשה יותר״, ״זה לעולם לא יגמר״. ואז הוא מראה לכם את ההוכחות… זה וזה וזה וזה… ואין ספור הוכחות.
השאלה שכדאי ממש לשאול באותו הרגע הוא: האם הן נכונות באמת? מה אני לא רואה כשאני חושב את המחשבות האלו על האחר? מה אני מפספס? היכן אני עשיתי מעשים גרועים כמו שאני חושב על האחר?

אתם מבינים? לאדם ששואל שאלות עמוקות, יש יכולת להתבונן על המעשים שלו, מכיוון שמנגנון ההישרדות לעולם לא יסתכל על הגוף שבו הוא שוכן, הוא יסתכל רק על האחר. ושאלה או חקירה עצמית היא הדבר היחיד שיכול להוציא אותו משם.

אז בואו נלך צעד קדימה, כי אני יודע מה המוח שלכם יכול לומר עכשיו (כי הייתי שם בעצמי) המוח שלכם אולי יגיד עכשיו ״אז מה אתה מציע? שאני אשתוק? ואתן להם להיות אלימים כלפיי?״

נכון שזה מה שהוא אומר? שהוא לא רוצה להיות קורבן? ברור!
״כי הרי לא עשיתי דבר, אפילו לא התגוננתי, ואני מותקף ומותקף ומותקף. חלאס כמה אפשר?!״

אני לא הולך לתת לכם עצות כאן במאמר הזה, אין לי אפשרות וגם לא הייתי יכול אם הייתי רוצה. אך אגיד לכם דבר פשוט: המחשבה/שאלה הזאת ״מה אתה מציע, שאני אשתוק למול האלימות הזאת?״ היא שאלה מאוד טובה, שנשאלת לצערנו הרבה הרבה זמן אחרי שכבר נעשה הצעד הראשון במלחמה, כנראה על ידי הצד השני, וכבר החלה המתקפה מצד כלשהו, ללא דיאלוג, ללא משא ומתן, לרוב כי אותו צד שהחל במתקפה היה פגוע (הוא מאמין שזה מכם) וכבר החל את ההגנה שלו דרך צעדים שפוגעים בכם.

ולכן פה אנחנו נכנסים לתחום אחר במאמר הזה שעוזבת לרגע את התובנה של ביירון קייטי ״הצעד הראשון במלחמה הוא ההגנה״, לתוך השאלה: מה עושים אחרי שכבר כל המלחמה הזאת ביני לבין האחר נמצאת כבר במצב גועש ונראה שאין דרך חזרה אל הלב, ויש רק שנאה, האשמות ופחד? ואני מרגיש רק קורבן כאן?

התשובה שאני הולך לתת לכם כאן לא תעזור לכם, כבר אני אומר לכם מעכשיו, כי התשובה האמיתית תצטרך להיעשות בפועל על ידכם ולבוא מתוככם, מה גם שזה רק התובנות והנסיון שלי. שלכם יותר טובה משלי.

בכל אופן זאת התפיסה שלי לדרך להתחיל בכלל לצאת מהמצב הנואש הזה של מלחמה ביננו לבין האחר (שלא רוצה להגיע למשא ומתן או פגע בנו מאוד קשה) הוא בכמה צעדים:

1. קודם כל לרפא את עצמנו. שזה אומר קודם כל לתפוס מרחק מנטלי ואם יעזור לזה מרחק פיזי, אז לקחת מרחק פיזי. העניין הוא שלא תמיד אפשרי להתרחק פיזית (למרות שתמיד יש פתרונות), אז נדרש ללמוד איך לתפוס מרחק מנטלי, ויש דרכים לכך. אחת מהן, היא להתרכז בצורה אובססיבית במה שאנחנו אוהבים לעשות ומרים אותנו, להיתמך על ידי אנשים קרובים שנותנים ביטחון, וגם בתמיכה מקצועית.

2. אחרי שיש מספיק מרחק והריפוי מתחיל לקרות וחזרנו לעצמנו, דבר שיכול לקחת המון זמן, אז להתחיל להבין את סיבות הפעולה של הצד השני. שימו לב, במידה ועדיין לא עברתם ריפוי, לחשוב על להתחיל להבין את סיבות הפעולה של הצד השני יהיה לכם מאוד קשה וכואב. מצד אחד זה חלק מהריפוי, מצד שני לשים לב שזה לא כואב מדי.

3. להתחיל להתבונן על עצמנו, היכן אנחנו פעלנו מתוך צורך להגן? בעיקר במחשבות שלנו. מה עשינו שלא היינו מודעים אליו למול האחר? היכן אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו? בעבודה של ביירון קייטי זה נקרא היפוכים, שבהם הופכים את כל המחשבות על האחר כלפי עצמנו ומוצאים דוגמאות מהחיים שלנו.
זאת עבודה מאוד עמוקה שלפעמים דורשת עזרה ממישהו חיצוני כדי לעשות אותה, כי אחרת המיינד ההישרדותי לא ייתן לנו באמת לגלות את עצמנו ואת הפגיעות שלנו. וזה מה שהתבוננות עצמית עושה – היא מעלה פגיעות. זה השלב שבו אתם חוזרים ללב.

4. השלב הרביעי הוא שלב שקורה לבד אבל אפשר לעזור לו לקרות – וזה שלב של גילוי האמת. לא האמת שלכם, אלא האמת המצערת שכל מה שקרה קרה, והיתה לזה סיבה לגדילה וצמיחה וזה קרה רק לטובתנו. זה השלב שבו חמלה נכנסת לפעולה. חמלה עצמית, אמפתיה עצמית, ולאט לאט חמלה ואמפתיה כלפי הצד השני.

אתם זוכרים שאמרתי לכם שמה שאכתוב לא יעזור לכם ממש? אז עכשיו אולי אתם מבינים למה. רק נתתי נקודות ציון, בשביל לעבור דרך זה, זה דורש ממש לעבור מסע פנימי וכדאי שיהיה בו תמיכה ועזרה בשביל התבוננות פנימית וכוח לשים להבין את הגבולות שלכם בו זמנית.

שיהיה המשך יום רגוע ונעיםליאב עברימלווה ומאמן רגשי